להתגרש מהחמות ההודית

שיעור הגירושין בהודו שוב עלה השנה פי שניים. פעם, בשנות השישים ספרו בהודו 2 מקרי גירושין בשנה. היום כבר סופרים 7000. אלו עדיין הנתונים הנמוכים בעולם, ובכל זאת, בבית המשפט בדלהי גיבשו כבר שיטות עבודה כדי לקצר את התורים. בטלוויזיה וברדיו וגם ברשת מנסים להבין מה קרה. המסקנה של כולם היא שככל הנראה אלו הנשים. מסתבר שהן מי שמגישות את מרבית בקשות הגט, והן גם מי שעברו את השינוי הגדול ביותר במסגרת ההתפתחות המטאורית ההודית: הן יצאו לעבוד.

כלה וחמותה בטקס הנישואין, מזרח הודו. באדיבות vinceney

עכשיו שוברים כולם – בעיקר גברים – את הראש למה הנשים מבקשות להתגרש. ואילו הנשים יודעות להסביר את זה טוב מאוד: הן מסבירות שהגירושין אינם רק מהבעל, הן מהמשפחה המורחבת כולה, הם ממסורת נישואי השידוך, הן מהחמות השולטת ביד רמה, וממעמד שפחת הבית שמובטח להן ולגיסותיהן עד שתחלוף חמותן מהעולם. הן מתגרשות גם מההעדפה הברורה של הורים להוליד בנים על פני בנות ומחמיות שמכריחות את כלותיהן להפיל הריונות של בנות, בתופעה שמימדיה בהודו רק הולכים וגדלים. במילים אחרות, הן מתגרשות מהשיטה.

אז עכשיו מצד אחד מובילים הנתונים החדשים ליוזמות חדשות, למשל אתר ההיכרויות הזה, שמיועד רק למחפשי פרק ב'. מצד שני עולות שאלות מטרידות שגודשות את הפורומים של הזוגות הטריים ברשת וגם מחוצה לה בשאלה מה עדיף לאישה (ולפיכך גם לזוגיות): לעבור לחיות במשפחה גרעינית, או להישאר בחיקה המסורתי של המשפחה המורחבת. איך זה נראה בשטח? הנה ארבעה סיפורי נשים, שהם גם סיפורי נישואים, כולם לקוחים ממשרד אחד במומבאי.

 1. החיים הצפופים במשפחה המורחבת: נירנג'לי.

נירנג'לי התחתנה לפני שנה. היא חיה עם הורי בעלה, אחיו הגדול, אשתו ובנם בן השש, כולם בדירת שני חדרים. נירנג'לי ובעלה ישנים בחדר השינה, האח, אשתו ובנם ישנים במטבח, והחמים ישנים בסלון. נירנג'לי ניסתה לשכנע את האח לעבור עם אשתו והבן לחדר השינה אבל הם סירבו. נירנג'לי יוצאת לעבודה, בזמן שגיסתה נשארת בבית. גיסתה מתלוננת שנירנג'לי "בורחת" כל יום למשרד, וככה יוצא שבסופ"ש נופלות כל עבודות הבית על נירנג'לי. אין לה ברירה אלא לקבל את הדין, כי גם חמותה חושבת שהמשרד הוא "בריחה". לפיכך במהלך השבוע נירנג'לי מכינה תבשילי ירקות (סאבג'י) עבור כל המשפחה וגם צ'פאטהי (פיתות דקות) ואילו בסופי שבוע, בנוסף לזה, עליה להתגייס לשאר מלאכות הבית. מי צודק בסיפור הזה? האם נירנג'לי באמת צריכה לעשות את כל עבודות הבית בסופ"ש?

חתן וכלה. חמות, חתן וכלה. תמונות מחתונה הינדית.

2. אשת הקריירה והחמות: פרייה.

פרייה גרה עם חמה וחמותה, בעלה ובתם בת השלוש. היא מתעוררת מדי בוקר בחמש, מכינה רוטי (פיתות מטוגנות) וסאבג'י (ירקות מבושלים) עבור המשפחה כולה ואז יוצאת לעבודה. חמיה מטפלים בזמן זה בילדה, והיא קשורה אליהם בטבורה ממש. לפעמים פרייה לא מסכימה עם צורת החינוך של הסבא והסבתא, אבל אין לה הרבה ברירה, כי היא נעדרת מהבית במשך 10 שעות ביום, והם אלו שמטפלים בילדה. לא מקובל להביא מטפלת לבית שבו סבא וסבתא פנויים. ומצד שני פרייה חוששת שאם תעיר להם הם יעזבו את הבית, והיא לא תוכל לממן מטפלת לשעות ארוכות כל כך ותצטרך לעזוב את עבודתה כדי לטפל בילדה. חמותה של פרייה מכינה אורז מדי יום, אבל פרייה היא זו שלאחר שובה מהעבודה מכינה את שאר תבשילי ארוחת הערב לכולם. בעלה מגיע מאוחר מאוד, ומכיוון שהיא מחכה להגיש לו ארוחת ערב, כפי שמקובל במרבית הבתים, היא לא הולכת לישון לפני חצות.

3. המשפחה המודרנית: מוגדהה.

מוגדהה חיה עם רמש בעלה ועם סיטה בתם במומבאי. חמיה בכלכתה (מרחק 1600 ק"מ) והוריה בגואה (400 ק"מ). שני זוגות ההורים מגיעים לביקור לפי הצורך (למשל, בחופשה השנתית של הגן של סיטה מגיעים שני זוגות ההורים לשבועיים לעזור). אבל הם עצמם מבקרים כל זוג הורים פעם בשנה. בשאר הזמן זה רק שלושתם, בלי סבים וסבתות מסביב ובלי כל עזרה אחרת. מוגדהה וחמותה משתדלות לא להתערב יותר מדי זו בהחלטותיה של זו, למרות הפערים הגדולים ביניהן. כשחמותה מבקרת היא עוזרת לה לחלוטין בעבודות הבית, ובזמן שהיא שם פוטרת את מוגדהה לחלוטין מביקורים במטבח. ברור לכל הצדדים שהוריו של רמש, בניגוד למרבית המשפחות בהודו, לא מתכוונים לעבור לחיות איתם וזה מקובל על כל הצדדים.

כלה הינדית ביום כלולותיה

 4. החמות שעברה לפתע לגור עם הכלה: קירטי.

קירטי בילתה את שנת הנישואין הראשונה שלה עם בעלה במומביי, בזמן שחמיה חיו במקום אחר. אבל אז התפתחה בעינה של חמותה בעיה רפואית, היא עברה ניתוח ולא הורשתה יותר להתקרב למטבח. כפי שמקובל בהודו עברו הוריו של בעלה של קירטי לחיות עמם. במקביל נכנסה קירטי להריון. היא בחודש חמישי כעת ולא מקבלת כל עזרה מחמיה. מדי בוקר היא מתעוררת מוקדם ומכינה ארוחת בוקר לכל המשפחה: רוטי, סאבג'י, דאל (תבשיל עדשים) אורז וסלט. ואז, בשובה הביתה בערב, שוב מבשלת עבורם ארוחת ערב. במרבית הבתים בהודו מקובל לא מקובל לשמור אוכל מארוחה לארוחה. בשל סיבוך שהתגלה בהריון שלה כבר בחודש השני שכרה קירטי מבשלת. אבל חמיה לא אוהבים את בישוליה של המבשלת ולכן דורשים מקירטי להמשיך לבשל עבורם. לאחרונה שבה לחמותה כמחצית מראייתה, אבל היא עדיין מסרבת להיכנס למטבח. קירטי לא מקבלת מחמיה כל עזרה, אבל כן מקבלת פקודות והוראות שהופכים את חייה לגיהנום. היא רוצה שהם ישובו לביתם, אבל בעלה מסרב לכך. עכשיו היא מקווה שהתסכול והזעם שלה לא משפיעים על העובר שבבטנה, ואומרת שהיא שוקלת ברצינות להשאיר את הילד עם הוריה, בעיר אחרת, והעיקר לא לגדלו בכפיפה אחת עם הורי בעלה.

הסיפורים האלה אקראיים, אבל מוכרים כל כך בנוף ההודי. הם מעלים המון שאלות. השאלות המיידיות שעלו אצלי היו: איפה בכלל הגברים בסיפור הזה שקוראים לו "בית"? איך יתכן שנשים שאומללו על-ידי חמותיהן גדלות להיות חמיות שמאמללות כלות? ובאיזה נקודות כל זה מפסיק להיות סיפור הודי ונוגע גם בנו?

עוד לינקים:

איך זה נראה בעיניים מערביות? הנה ביקור חמותה ההודית של שריל מהבלוג Diary of a White Indian Houswife  

למה חמיות הודיות הן בעייתיות כל כך? תשובות מ yahoo answers india.

הרשימה הזאת פורסמה במקור בטור שלי בסלונה, כאן.

מכתב אל העתיד

טג'סווי ראו, נערה הודית בת 17, כתבה את הפוסט הזה בבלוג שלה לפני מעט יותר משנתיים. היא גם נתנה לו את הכותרת הזאת, "מכתב אל העתיד", כי כל כולו מופנה לבת שלה. כלומר, לבת העתידית שתהיה לה. ראו היתה אז תלמידה מצטיינת, קצת לפני הקולג', דעתנית, יפה, מאירת עיניים, בת לבלוגרית הודית חשובה אחרת, לא מפחדת לדבר. אבל שנה לאחר פרסום הפוסט הזה היא נפטרה באופן פתאומי מקדחת דנגי והשאירה אחריה את הבלוג המצוין שלה, ואת המכתב הזה ועתיד שבסוף כבר לא יבוא, למרות שהיה בו כמעט את הכל.

הפוסט הזה הפך בהודו למכתב שרשרת, ומותה הטרגי של טג'סווי זכה למאות התיחסויות בבלוגספירה ההודית. כל זה מעניין לא רק בשל הסיפור העצוב או בשל המילים החכמות של ראו במכתב ההוא, שמתורגם פה בהמשך. הוא מעניין כי טג'סווי מסמנת דור חדש של נשים בהודו. אולי זו הנשיות שעליה חלם גנדהי, כשכבר בשנות הארבעים המוקדמות נסע בכפרי הודו ודיבר בפני קהלים של נשים. הוא ביקש מהן שלא להתחתן בכל מחיר, ומהנשואות הוא ביקש שלא לציית לבעליהן בכל מחיר. הוא טען שאלו אינם רעיונות חדשים, אלא שזו זו הנשיות ההודית האמיתית שנשכחה עם הזמן. ובאמת נשות המהפיכה הגנדהיאנית הצליחו להסיט בעלים רבים מדרכים של אלימות ושל טרור, פשוט על-ידי סנקציות אסרטיביות מספיק בתוך הבית. אבל הנשיות ההודית לא השתנתה. להיפך, אחרי גנדהי היא אפילו נעשתה פוריטנית יותר, מגבילה ומוגבלת.

באופן מפליא, ככל שהתקדמו השנים וככל שנפתחה הודו למערב ולרעיונותיו, כך התהדק סביב נשותיה מעגל האימה של חייהן. עוד ידובר כאן על שיטת הנדוניה הרצחנית, על הרג מכוון של עובריות, על מות המטבחים ועל אומללות האלמנות. אבל לעת עתה, הבמה היא של טג'סווי ראו, שהעיזה לדבר על אהבה, ולא לומר אף מילה על נישואין, ששמה לעצמה מודל חיקוי שאינו מנשות המיתולוגיה ההודית, שהעיזה לחלום בענק ממש, ולהיות בעלת שאיפות. ואולי מעל הכל שהחליטה שעתידה הוא בידיה.  

 

לכבוד…. בתי,

אני לא מרגישה מוזר לכתוב את זה. רק… כל כך מבוגרת. אני בת 17, עוד מעט בת 18, הגיל שבו תהיי את כשתקראי את המכתב הזה בפעם הראשונה. אין לי מושג איך אהיה אז. לפעמים עצבנית, מותשת מעבודה, צינית, כפי שאני רואה את הוריי כיום. אבל אני לא רוצה שתראי אותי רק ככזאת. אולי אעבוד קשה, ואהיה מאושרת וחריגה. עבורך, אני רוצה לשמר כמה מהרעיונות שלי, מהאופטימיות שלי ומהאידיאלים שיש לי. אני רוצה שתכירי אותי, כפי שאני בגילך, כל כך הרבה שנים מעכשיו. תיזהרי… יש כאלה שאומרים שאני משעממת.

אני משתנה עכשיו. בדברים קטנים וגדולים. עברתי לא מעט שברונות לב (אין ספק שיהיו לי עוד כמה) וידעתי אהבה רבה, יותר מכפי שאי פעם הייתי יכולה לאחל לעצמי. הערכים שלי, הרעיונות שלי, ההחלות שלי, הרצונות שלי והאמונות שלי מתעצבים עכשיו, נשברים ומתעצבים שוב עם בסיס חזק יותר. אני רוצה להיות נשיאת הודו. אני רוצה לקחת שישה חודשי חופש לפני הקולג'. אני רוצה להיות האדם החזק ביותר בעולם. אני רוצה לבלות את שארית חיי במתן עזרה לעניים. אני רוצה לאמץ ילדה ואני יודעת שזו החלטה אחת שלא תשתנה. אז זאת את… כל כך נפלא להכיר אותך.

אני תוהה… את מתבלבלת בפיזיקה כמו שאני? את מציירת כמוני? מי מודל החיקוי שלך? את מכירה את ההיסטוריה של המשפחה שלך? או של המדינה שלך? את קולנית, כמוני, או שקטה, כמו סבתא שלך? אני יכולה לשמוע את הצחוק החרישי שלה בחדר השני. האם היא תמשיך לצחוק ככה בעוד שנים רבות מעכשיו? יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך, דברים שאני לא רוצה לשכוח, ושאני חוששת שאשכח. דברים שעשויים להיראות "מובנים מאליהם" בעוד חמש שנים…

התבונני בעצמך היטב מדי בוקר. קווים אדומים בשיער או שתי צמות; שמנה או רזה; ברכיים גרומות או רגליים משגעות; עיניים קטנות או חזה מוכה עקיצות יתושים; אני רוצה שתהיי גאה בעצמך, בדיוק כפי שאת. ואני מבקשת ממך לזכור שמה שבפנים שווה אלפי מונים יותר ממה שבחוץ. למדתי את זה מאמא שלי, אבל האם היא תהיה שם ללמד גם אותך? העולם יאהב אותך וישנא אותך בגלל דברים ששתעשי או מחשבות שתחשבי. אז תוודאי שהמחשבות והמעשים שלך יציבים ואמינים ומוערכים (על ידך) מספיק כדי לשמור עלייך חזקה ולחזק אותך מול כל מה שהעולם מפיל עלייך.

אני רוצה שתהיי אמיצה כמוני. אל תפחדי להילחם כשאת מרגישה ששמשהו לא בסדר, אבל דעי גם מתי להתאפק ולשתוק. אני למדתי את זה בדרך הקשה. אני מקווה שאת לא תצטרכי גם.

אל תחששי לעשות טעויות. אני חוששת, אבל זה לא מונע ממני מלעשות אותן כל הזמן. זה רק הופך אותי מודעת יותר לכל מעידה והיתקלות בשעה שאני מרימה את עצמי למעלה מחדש.

אל תעשני. זה הלא המוחלט היחידי שאני אומרת לך היום. אל תתחילי, כי אם תתחילי יהיה לך קשה להפסיק ואין צורך שתעברי את זה מלכתחילה.

אני רוצה שיהיו לך עקרונות, ושתדבקי בהם. אם האמנת פעם במשהו היתה לך סיבה להאמין בו. אל תתני ללחץ חברתי לשכוח את הדברים שפעם דבקת בהם. אבל באותו זמן גם אל תסרבי בעקשנות לשינויים.

את מאמינה באלוהים? אני כן.

אני רוצה שתדעי שכל יום הוא אתגר, אבל שבכל יום שתצאי מהדלת, יהיה שם מישהו שיחכה לך שתחזרי, מישהו שתוכלי להראות לו בגאווה את פצעי הקרב שלך. יהיו אנשים שינסו לשנות אותך לפי צרכיהם, אבל על כל אחד מהם תדעי שיש אחרים שיעזרו לך להשתנות ולמצות את עצמך. למדי להבדיל ביניהם. זה לקח לי יובלות… לא תמיד תפגשי אנשים בדיוק כמוך, אבל לא משנה עם מי את, תמיד היי עצמך.

אני רוצה שתקראי את "אל תיגע בזמיר" ושתראי את "החיים יפים".

את צריכה להיות חזקה ולהאמין בעצמך, כמו אטיקוס, אבל יחד עם זה, לעולם אל תאבדי את תמימותה של סקאוט.

אל תשכחי לעולם את השאיפות שלך, אפילו את אלו שאבדו או שהשתנו. יש להן דרך מוזרה להופיע מחדש ולהיכנס לחיים שלך. מה אני, וטרינרית או עורכת? או שאולי אני עובדת במנהל הציבורי ההודי?

אף פעם אל תעשי את הטעות שבלשכנע את עצמך שהאינסטינקט שלך טועה. אם משהו נראה או מרגיש לא נכון אז ככל הנראה הוא באמת כזה.תסמכי על האינסטינקטים שלך. תזכרי שהחתול, פאפי? זה שסיפרתי לך עליו? אם עדיין לא סיפרתי, תשאלי אותי… פעם הצלתי אותו בעזרת אינסטינקט טהור.  זה סיפור ארוך.

אני בכלל נשמעת לך כמו נערה?

תיהני מכל יום כאילו הוא היום האחרון של חייך. המשפט הזה עדיין נחשב לקלישאה?

יום אחד תפגשי את הבחור שתאהבי. אולי כבר פגשת אותו. זו לא הייתה התחושה הכי משכרת בעולם כשהוא אמר שהוא אוהב אותך? ככה זה היה בשבילי. אבל זה היה גם מפחיד. זה דורש אמון שאני עדיין לומדת לתת.

אני חולמת בגדול ואני רואה את החלומות שלי מתרסקים. כרגע, יש לי את הכוחות להתרומם.

 תקשיבי, ילדה, אני אוהבת אותך. מעולם לא ראיתי אותך אבל אני מרגישה כאילו אני מדברת לעצמי מהתחלה.

זה מכתב אנוכי? באופן מסוים, אבל הוא גם כן.

אהבה רבה,

XXX

 

פורסם לראשונה בטור שלי בסלונה

מחשבות על צפיפות

איקאה הקדישו את הקטלוג שלהם השנה לפתרונות "קטנים". הם מתכוונים לפתרונות לחללים קטנים. קטנים מאוד. יש שם חללים מעוצבים של 7 מ"ר, ושל 10 מ"ר ושל 11 מ"ר, ובתוכם מאורגנים להפליא הורים וילדים ורהיטים ובדים. כולם ביחד. יש שם עמוד שקוראים לו "יותר דרכים לייצר יותר מקום". בשפה של איקאה הכוונה היא לקופסאות ומדפים על הקיר, ולמיטות שהן גם שולחן שהן גם חדר עבודה שהן גם חדר ארונות. במחשבה ההודית, שכבר אלפי שנים הופכת בשאלה כיצד "לייצר יותר מקום", יש כמה פתרונות אחרים כיצד לרווח.

מאז כתביה המוקדמים הודו מזהה את הבעיה האנושית בעולם כבעיה של צפיפות. העולם נברא מתוך הצפיפות הזאת והוודות, הכתבים ההודים המוקדמים ביותר, מספרות על אדם קוסמי ראשוני ששמו פורושה, ושהעולם קטן למידותיו. כמו נער שצמח מעבר למיטתו, גם קצות אצבעותיו של פורושה בולטים מעבר לגבולות העולם. בעצם המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה נבראת רק כשמחלקים את פורושה לחלקים. איבריו השונים הופכים להיות השמיים, הרוח, העננים, הים. והנה לכם פיתרון איחסון לחלל קטן. האם זה פתר את התחושה האנושית הקיומית של הצפיפות? לפי המחשבה ההודית האדם ממשיך לשאת את תחושת הצפיפות של פורושה בתוכו. ולכן מסע חייו הוא הניסיון לרווח לעצמו עוד כמה סנטימטרים, אם לא לגוף, אז לפחות לתודעה.

מטבח קטן מאוד של איקאה

מי שהצליחו להיחלץ מהצפיפות עשו זאת באמצעות פולחן אחד מושלם. הם זכו בעקבותיו לחיי נצח, ולקיום נטול צפיפות. מאוחר יותר קראו להם אלים. רגע לפני שהם פרשו אל המקום המרווח שלהם הם טשטשו את עקבותיו של אותו פולחן מושלם ומאז מנסים בני האדם בכל יכולתם לשחזר את הרגע. קורה, בסיפורים ההודיים, שזה מצליח. אדם או שניים ממצים את דבקותם באלים, או את הקרמה שלהם, או שמחשבתם מתבהרת לפתע, והם חוצים את הדחיסות ש"פה" ומגיעים ל"שם". לאיזה קיום מרווח, שהמקום לא צפוף בו, שהזמן החולף אינו מכביד בו. אלא שהפחד הגדול ביותר של האלים הוא, כמובן, הצפיפות. ולכן כשיותר מדי אנשים, נניח עיר שלמה, משביחה את הקרמה שלה ומצליחה להגיע גם היא אל עולם האלים, יעשו האלים הכל כדי להשיב אותם אל הארץ. יש על זה לא מעט סיפורים, על המניפולציות של האלים להרחיק מהם את בני האדם. ואפשר להבין אותם. אחרי הכל, הדבר האחרון שדרוש לאלים היא צפיפות בגן עדן.

מתוך קמפיין האו"ם ב-2009 לצלמצום הילודה בהודו

בהודו מקבלת בעיית הצפיפות הקיומית הזאת גם תוקף פיזי. שעון הילודה ההודי ממשיך ומתקתק, וזקני מדרס, ופונה, וצ'אנדיגר ודלהי עוד יודעים לספר, מבעד למסך האנשים החולפים מולם ברחוב, על השדרות המוצלות והמרווחות שהיו פה פעם. הקמפיינים ההודיים לצמצום הילודה ממציאים את עצמם ביצירתיות כבר ארבעה עשורים, אבל אף אחד אינו מופתע שהם לא עובדים. הרי שום קמפיין לא יעצור את טבעו של העולם. הצפיפות הולכת ומצטופפת.

בדיוק פה נכנסת המחשבה הפילוסופית ההודית. הקאמה סוטרה העמידה את ספר הייעוץ הזוגי הראשון בעולם, ובו אינספור כלים למצוא את המרחב בתוך זוגיות. לפעמים היא מלמדת כיצד להיות שלושים ושתיים נשים בגוף של אישה אחת. לפעמים היא מלמדת כיצד להיות זה עם זו מתוך מרחב. לא רק בגלל שחדר השינה שלכם ברוחב 7 מ"ר. שירת הסנסקריט הגדולה מכוונת את האדם אל עומקיה הבלתי נדלים של השפה ובתוך בית שיר אחד מעמידה משפטים עם ארבע משמעויות שונות. מה שנראה אולי דחוס מבחוץ מתברר כבעל אינסוף מרחבים: בכל מילה, בכל הברה, מסתתרים עולמות שלמים של משמעויות. מי שיודע למצוא אותם לא סובל יותר מצפיפות. ולבסוף, כתבי היער והפרישות שולחים מזה אלפי שנים את האדם אל הערבות הפתוחות, כדי לשכלל שם את יכולותיו לרווח את התודעה. עד היום יש לא מעט הודים שפורשים מחיי הבית והכפר למקומות שיוכלו לחיות חיים מדיטטיביים ולנשום נשימה אחרת. לא שטוחה ומהירה, אלא ארוכה ועמוקה יותר. הבודהה, מראשוני הפרושים, אמר לתלמידו, "היה אי לעצמך", ובכך שלח בכך את האדם לא לחפש איים אלא להפוך את עצמו לאי של מרחב ושקט בתוך ים הרעש, הדחיסות ופיתויי הלב והגוף. שלושת אלפים שנה מאוחר יותר מציע הקטלוג של איקאה,  בעמוד המטבחים בגודל 7 מ"ר, "בנו לכם אי קטן".

אחת מאינספור הקריקטורות ההודיות על הצפיפות ברכבת

הפוסט פורסם לראשונה בטור שלי בסלונה

נשים שהן אלות ונשים שהן רכוש. בעקבות הדיוואלי

היום מסתיים דיפאוולי, ראש השנה ההודי, אולי החג החשוב ביותר בלוח השנה ההינדי. שמעתי כבר הודים אומרים שעם כמות האור הנשפכת בחג הזה הודו יכולה לנצח את פקיסטן בכלל בלי נשק, רק בסינוורים. אבל הפקיסטנים, כפי הנראה, חובשים משקפי שמש, ואילו בינות לאינסוף המנורות, זיקוקי הדינור, נרות השמן ושפע הצבעים שניתזים לכל עבר צץ ועולה דווקא סיפור אחר, שהנו מבלבל ועצוב ורב שנים כשנותיה של הודו עצמה: הסיפור על מעמדן המתעתע של נשים.

אישה מדליקה מנורות אש בדיוואלי. באדיבות ראג'ו סנאדי

לכאורה יש פה סיפור משמח. דיפאוולי הוא חג האור, חג ניצחון הטוב על הרע, הוא קשור למגוון סיפורים שבהם ניצחו אלים את השדים, כשהמרכזי שבהם הוא סיפור נצחונו של ראמה על השד ראוונה. השד השרמנטי חטף את סיטה, אשתו של ראמה, והחזיק אותה בארמונו שבסרי לנקה במשך שנה. לאחר שמצליח ראמה לשחרר את סיטה, הוא שב עמה אל ארמונו בעיר איודהיה כמנצח. לא רק חטיפה הייתה בסיפור שלהם, אלא גם גלות ארוכה ביער, חיי סכנה וניכור, אהבה גדולה ושמירה עיקשת של סיטה על נאמנות לבעלה כל תקופת שבייה. לא פלא שעם שובם מתקבל ראמה כיאה למנצח, ושורות ארוכות של מנורות שמן דולקות לאורך רחובות העיר. דיפה בסנסקריט היא מנורה, ואוואלי היא שורה. חג שורת המנורות הוא חג החזרה הגדולה מהיער.

הכתרתו של ראמה. אולי מהימים המאושרים הבודדים של ראמה וסיטה.

אלא שפה לא מסתיים הסיפור. ראמה מבקש מסיטה להוכיח קבל עם ועדה ששמרה על נאמנותה לו בתקופת שבייה, שאש הטהרה עדיין בוערת בתוכה. ומכיוון שאש אינה נשרפת באש, נשלחת סיטה לעבור בתוך להבות חיות, במבחן טהרה שיהפוך לאחר מכן לנחלתן של נשים הודיות רבות במציאות ובסיפורים. סיטה עוברת באש. תחת רגליה הופכות הגחלים הלוחשות ללוטוסים, אבל למרות תשואות הקהל ממשיכים להישמע גם קולות ספקניים. לבסוף מעדיף ראמה את הקולות האלה על פני האישה ושולח את סיטה לגלות שנייה מהארמון.

בעוד שמבחן האש ציפה לאישה, שורות מנורות האש, מסתבר, היו מיועדות לגבר בלבד.

אלא שראמה אינו סתם גבר. הוא האדם המושלם, האיש הדהרמי המושלם, ובעיקר הוא אחת מתשע התגלמויותיו של האל וישנו על פני הארץ. גם סיטה אינה סתם אישה. בהיותה זוגתו של ראמה היא עצמה הופעה אנושית של לקשמי, האלה שהיא זוגתו של וישנו. כמו כן, היא נולדה מבטן האדמה, ולפיכך היא בתה של האלה-האדמה בהו.

בדיפוואלי מצחצחים כולם את בתיהם וצובעים אותם בלבן. במקומות רבים קונים בגדים חדשים לכל בני המשפחה. חשוב לקנות גם תכשיט נוצץ וחדש. אבל המנהג המרגש ביותר הוא גם הפשוט מכולם: זהו מנהגן של נשים לצייר קולאם על רצפות בתיהן. הקולאם הוא ציור מרהיב וגיאומטרי שמצוייר באבקת אורז צבעונית. לאחר השלמתו מפזרות הנשים נרות ומנורות דולקים ברחבי הבית ובחוצותיו. מטרתן היא לסמן לאלה לקשמי, אלת השפע, לבוא אליהן. להפוך את הבית למקדש, את הגוף למקדש, את המזוהם לנקי ואת הישן לחדש. האלה לקשמי, כך מניחים, תשכון במקום שבו היא עצמה תרגיש כמו בבית – המקום הזוהר והמאיר מכולם. ובהודו, בדיפוואלי, נשארים מעט מאוד מקומות לא מוארים.

כך, למרות שהגבר שלה בחר להגלות אותה אל היער, ממשיכות נשות הודו לבחור בסיטה-לקשמי מדי שנה ולהזמינה לבתיהן.

אישה מציירת קולאם לכבוד הדיוואלי בטאמיל נאדו. הציור נעשה באבקת אורז צבעונית. הצילום באדיבות סטיבן פארקר.

 

על הגבול שבין נשיות אלוהית לנשיות שהיא רכוש מוגלה וזנוח, דיפוואלי מהווה הזדמנות עבורנו לשאול את עצמנו שתי שאלות חשובות: הראשונה, האם גם אנחנו ממשיכות לבחור בנשותינו אפילו כשהן נשלחות על-ידי גברים אל מעבר לפרגודים חשוכים, אל יציעים מעופשים של בתי כנסת, אל אחוריהם של אוטובוסים, אל מחוץ לבמות הזמר? 

ושאלה שנייה, מה אנחנו עושות כדי להזמין את האלה לשכון בבתינו, בגופנו? במילים אחרות, אם היינו האלה, האם היינו בוחרות לשכון בחיים שיצרנו לנו? במרחב שבו מתקיימים חיים אלה? בגוף שבו הם מתקיימים? ואם לא, האם יש לנו את הפריווילגיה לוותר אפילו על יום נוסף אחד שבו האלה אינה שוכנת בנו?

דיפוואלי שמח.

 

הרשימה פורסמה לראשונה בטור שלי בסלונה

פרוייקט הזיכרון ההודי

 

ממה עשוי הזיכרון? הודו עסוקה בשאלה הזאת מזה אלפי שנים.

קלידאסה כתב את המחזה המפורסם שלו, שקונטלה, כבר במאה הרביעית, ובמרכזו נערה יפהפיה אחת שאיבדה טבעת שניתנה לה על ידי אהובה הנסיך, ולצידה קללת-שיכחה מוטלת על אותו הנסיך שעתה אינו יכול לזכור עוד את שקונטלה שאוהב ליבו ללא אותה הטבעת.

בסיפורים אחרים נכנס החכם נארדה לתוך אגם מים, ויוצא ממנו כאישה, השוכחת לחלוטין שרגעים ספורים קודם לכן הייתה גבר, ואז מקימה לעצמה חיים חדשים מלאי אהבות, כאבים, שמות יומיום ועצבונות לב, ואז חוזר לרחוץ באותו האגם ויוצא ממנו מחדש כנארדה. הדבר הראשון שהוא עושה ביוצאו מן המים האלה הוא לבקש מהאל שמעתה יזכור את החוויה הזאת כל חייו.
אבל האם זה יעזור לו לזכור הלאה את כל המעברים שעובר אדם באינספור לידותיו?
 
אנושה יאדאב (anusha yadav), אמנית וצלמת שגדלה בג'איפור, מאמינה שהזיכרון עשוי מתמונות. ושמכל התמונות שבעולם ניתן לספר את ההסטוריה ההודית בצורה הטובה ביותר דווקא מתוך תמונות משפחתיות, פרטיות, של ימי חול ושל אירועים. את הפרויקט הנוכחי שלה היא מכנה "פרויקט הזיכרון ההודי",  ולתוכו היא מאגדת תמונות מאלבומים פרטיים שנשלחות אליה מרחבי הודו.
 
לדבריה של אנושה התמונות חושפות אנתרופולוגיה עדינה. את המרחק שבין זוגות נשואים. את האופנים המשתנים שבהם נשים נעמדו מול צלמים. את היחס בין הורים לילדים, בין אנשים לבתיהם, בין ימי חופש לימי עבודה.
הפרויקט עדיין בהתהוות. עדיין אין שורה סופית. אם בכלל תהיה כזו אי פעם. אבל כבר מעניין להסתכל בו ובטקסט שנלווה לתמונות הללו. הנה כמה מהן. אבל בעיקר, כך נראה לי, מומלץ לגשת ללינק.כל התמונות שכאן לקוחות משם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הודו מחוץ לכתלי האוניברסיטה

לראשונה, נדמה לי, מאז שהתחלתי ללמד על הודו לפני שמונה שנים אנסה להעביר קורס שלם מחוץ לכתלי האוניברסיטה. המטרה היא לעשות משהו קצת אישי יותר ממה שעושים בקורסים באוניברסיטה, ולפנות לאוהבי הודו הגדולים שלא כל כך אוהבים את המוסד ההוא אבל רוצים לדעת לעומק. למזלי, יהיה לצדי רפי, חברי היקר, ואחד המורים הטובים ביותר שפגשתי בכל מה שקשור לתרבות ההודית. אני זה סתם הקישוט שלידו…

ההרשמה התחילה אתמול. הקבוצה לא גדולה. אתם מוזמנים. 

זה מה שכתבנו בברושור.

 

 

                                                    להיות אדם: המבט ההודי
                                       סדרת מפגשים ייחודית על התרבות ההודית

לאורך אלפי שנות קיומה הציגה התרבות ההודית מגוון תמונות המנסות להסביר מה פירוש היות אדם. באופן עקבי שירטטו תמונות אלו פני אדם שונים מאלו שהוצגו בתרבות המערבית. שוב ושוב עלו בהן מושגים כמו קרמה, קסטות, מעגל הלידות, אלוהות אחת מול אלים רבים, סבל והשחרור ממנו. כולם מושגים שונים מאוד מאלו שבהם מסבירה התרבות המערבית את מושג האדם, ואף מאתגרים אותם.

בסדרה של שמונה מפגשים ייחודיים, במסגרת קבוצה מצומצמת נבקש לבחון מדי שבוע מושג מרכזי אחד שבאמצעותו מסבירה התרבות ההודית את החוויה האנושית בעולם. ההיכרות עם המושגים תיעשה באמצעות התבוננות רבת-פנים בתרבות הודו הקלאסית והמודרנית כאחד. בין השאר נקרא טקסטים מתוך ספרות ההגות ההודית, סיפורי עם, מיתולוגיה, שירה הודית קלאסית וחומרים עכשוויים.

המנחים :
רפי פלד – חוקר של התרבות ההודית ומרצה בחוג לימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ובמסגרות אחרות, כותב דוקטורט על מנטרה בתרבות הסנסקריטית, מדריך טיולים בהודו.
מיה טבת דיין – מרצה בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת תרבות הודית קלאסית ומודרנית, מגישה בימים אלו דוקטורט על אלת ההשראה בשירה ההודית הסנסקריטית. http://www.notes.co.il/maya

הסדרה הקרובה תיערך מדי יום רביעי ב – 20:00, החל מה – 14.4.2010, במרכז האטה-ראג'ה-יוגה, רחוב החי"ל 68, רעננה. http://www.hatha-raja-yoga.com
מספר המשתתפים מוגבל.

 

 

**לכל המתעניינים: נכון ל – 13.3 נסגרה ההרשמה לקבוצה הבאה. לפרטים על קבוצות נוספות אפשר ליצור עמי קשר במייל  mayatev@yahoo.com

הודו של האילתורים הקטנים

 

בהינדי קוראים לזה jugaad – כינוי כללי לכל מיני אימפרוויזציות שנעשות מתוך אילוץ כלכלי, אבל מניבות עיצובים יפהפיים וגם המצאות לא קטנות. למרות שהעין נוטה להתרגל אליהן  – אלו הן ההמצאות שבסופו של דבר מגדירות את הנוף ההודי. לא תמיד ברור למה הדברים נעשו כפי שנעשו או באיזה אופן ובכל זאת, בכל פעם שמסתכלים עליהם – בפינות הרחוב או בחדרי הבתים – מתגלה  היצירתיות המקומית באחת מצורותיה היותר מרגשות.

הנה, למשל, כמה דומגאות מהרחב הציבורי, באדיבות הארכיטקט Bijoy Jain, ששואב מהן השראה ליצירותיו שלו:  

 

פיגומי דקלים

 

סירת דייגים

 

מדרגות

 

קורות עץ 

 

גלגל שיניים

 

דמויות גבס

 

בקתות קש

 

והנה jugaad ביתי – צולם  בבית משפחה באיי אנדמן שמפעילה כך את הטרנזיסטור שלה באי שבו סוללות אצבע אינן זמינות…

 

אבל מילולית jugaad הוא שמם של כל כלי הרכב המאולתרים שמיוצרים מכל הבא ליד, מגיעים עד ארבעים קמ"ש ומערכת הברקסים שלהם קורסת בדרך כלל בתום כמה שנות שימוש.

 

נהג מאולתר על משאית מאולתרת

 

עגלת בקר

 

 

כחלק ממחקר שלי על יצירתיות הודית אני אוספת עכשיו צילומים של jugaad -ים כאלו. אם יש לכם צילומם של אילתורים הודיים יצירתיים אשמח לקבל אותם מכם, אולי אף להעלותם כאן.

הגבר ההודי – צילומים

תערוכת הצילומים של בהארט סיקה מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון שראיתי אותה, כי כמעט בכל אחת מהתמונות שבה הצלחתי לזהות גבר הודי שפגשתי. אני מניחה שכל מי שביקר בהודו ובעיקר בבתים מקומיים ימצא בצילומים הללו תחושה מוכרת. ולפיכך, לאחר כל כך הרבה פוסטים על נשים, הגיע הזמן לעשות כבוד גם לגברים. קבלו אותו, הגבר ההודי:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ומי שהגיע עד לכאן ונהנה, ודאי ישמח לראות עוד פן של העיסוק ההודי (המעט אובססיבי) בקטגוריות אנושיות ובמינים של בני אדם, הפעם בציורים מדויקים מאוד ומקסימים, שכבר לפני כמה מאות שנים תיארו את מה שרואים בהודו עד היום – זוגות הודיים, גבר ואישה, לפי שיוך ומראה הקאסטה. ותודה לתומר על הלינק. 

ועד אז

 

ועד אז – –
אולי נהיה כבר זקנים
ובלים
ופצועים
ואכולי זכרונות
ובעינינו יקוד מבט בוער
ומשוגע
מתשוקות בנות נצח גלגולי חיים – –
התוכל להכיל את כאביי?
למצוא את שפיותי?
הייתי אז שכבה גיאולוגית אחת,
אבל עד שניפגש
יהיה עליך לשחזר אותי
מתוך שבריי.
אבוא אליך
ובידי שעון חולנו העצוב
קח אותנו
עד הגרגר האחרון.

 

 

 

המשקפיים של המהאטמה

 

ברגע האחרון הושבו משקפיו, סנדליו, שעון הכיס ושתי קערות של גנדהי להודו.

זה קרה שעות ספורות לאחר שהאספן ג'יימס אוטיס הודיע כי ימכור את הפריטים במכירה פומבית בניו יורק ואז החליט שלא ימכור אותם  ולאחר שאיל הליקר ההודי ויג'אי מאליה החליט כי כך או כך מוטב יהיה לקנות את הפריטים ולהשיבם אחת ולתמיד לידיים הודיות מאשר לסמוך על אספן אמריקאי בעל רגשות מתחלפים. 

ובכן, איזה שבוע זה היה!

 

גנדהי והמשקפיים

 

הכל התחיל עם הודעה רשמית של בית המכירות הפומביות Antiquorum Auctioneers בניו יורק, שבראשית מאי יועמדו החפצים האישיים הנ"ל של המהאטמה למכירה פומבית ושצפי הרווח עומד על שלושים אלף פאונד.

להזכירכם, גנדהי לא לבש הרבה.

 

 

לא איש של אקססורזי. גנדהי

 

פרט לדהוטי הלבן יש להניח שהמשקפיים, הסנדלים, ושעון הכיס היו מהאקססוריז היחידים שבכלל היו לגופו.

לא פלא שממשלת הודו נזעקה לעצור את המכירה: הטענה הרשמית הייתה שחפציו המעטים של גנדהיג'י הם בגדר אוצר לאומי שכלל אין להוציאו מהודו.

אבל יש להניח שרגש עמוק מזה הניע את הלחץ האדיר שהופעל על הממשלה בשבוע האחרון: גנדהיג'י כבר מזמן נחשב לאל. מכירת החפצים המעטים שהיו לגופו כמוה כמכירת חפציו הקדושים של אל, שלמעשה נחשבים בעצמם כחלק מאיבריו.

 

 

חפציו-איבריו של האל גנדהי

 

ממשלת הודו הכריזה שמדובר בעלבון צורב והזכירה כי הצליחה כבר לעצור מכירה מיועדת בקריסטיז של מכתביו של גנדהי ב 2007.

 

במקביל פירסמו העיתונים נתונים מרגשים. למשל שמשקפיו של גנדהי ניתנו על ידו לקולונל בצבא הודו בשם שירי דיוואן נאוואב לו הוא אף אמרו: "משקפיים אלו העניקו לי את החזון לשחרר את הודו". הסנדלים ניתנו ב – 1931 לפקיד ביטי בכיר, ואילו השעון יתן לאחייניתו אבהה גנדהי, מי שהיתה העוזרת האישית שלו במשך שש שנותיו האחרונות ושבזרועותיה נפל לאחר שנורה.

 

לאחר הדברים הללו נראה כי הלחץ הציבורי עומד להתפקע מתוך רגשותיו הוא.

 

לבסוף, כאמור, היה זה המיליונר מאליה, שהצליח נכון לאמש לרכוש את חפציו של המהאטמה בלא פחות מ 1.8 מיליון דולר, חלק זעום מרווחי אימפריית הליקר שברשותו. כל זה, כדי להשיג את חפציו של מי שבעצמו התנגד נחרצות לאלכוהול, על כל צורותיו, להשפעות מערביות קלוקלות וביניהן תפישות קפיטליסטיות מערביות, ולהאלהה בדיוק מהסוג שנעשה דווקא לו.

 

 

מקדש גנדהי מנדפם בקרלה, היכן שהוצג אפרו של גנדהי לפני שפוזר בים

 

 

פסלו של גנדהי מחוץ למקדש קירטי מנדיר בגוג'אראט

 

 

מקדש רחוב של גנדהי, אחד מני רבים, מחוץ לתחנת הרכבת ויקטוריה בצ'נאי, טמיל נדו.

 

 

ועכשיו גם בניו ג'רזי – מקדש גנדהי בשלבי הקמתו האחרונים