כל טעות היא, בעצם, בריאה

 

הפעם הראשונה שבה הבחנתי כיצד נראה הפרופיל שלי הכתה בי בפליאה שעד היום אני מתקשה לשכוח.
זה היה אי שם בסביבות גיל אחת עשרה. ישבתי מול המראה הגדולה של ארון הבגדים וללא כל סיבה שזכורה לי עכשיו הסתכלתי מבעדה אחרת, שלא כרגיל, מעט מהצד.

עד שלפתע ראיתי. 

בדקות שלאחר מכן, וככל שהפכתי בכך, לא הצלחתי למצוא במראה שמולי ולו שביב אחד מעצמי: הצדודית שנגלתה מהמראה  לא הייתה קשורה אליי בשום צורה. לא היה לה קשר לפנים הרגילות שלי, אלו שמקדימה. לא היה לה גם כל קשר לאופן שבו חשבתי על עצמי.
מה בדיוק חשבתי על עצמי עד אז? אין לי מושג. באותו רגע שכחתי. 
 מה שכן היה ברור לי הוא שהחיצוניות הזאת כפויה עליי, מעתה ועד עולם, ולפיכך סוכם, ביני לביני ולפני הכל, על ניתוח. פלסטיקה שתפתור לפחות את בעיית האף. משהתפכחתי ונזכרתי שבגילי הצעיר זה אינו פיתרון, החלטתי לכפר על הבחוץ בכך שאשקיע יותר בבפנים. ולבסוף נמצאה פשרה: אפתח לי פנימיות יוצאת דופן וגם אסתיר את פרצופי בשיער.
במשך שנים לאחר מכן עוד המשכתי לתהות מדוע מעולם לא רמז לי אף אחד על הצדודית הדבוקה לפניי. תקופה ארוכה התנזרתי ממראות. ולאחר מכן, כך נראה, שבתי אליהן ואף התרגלתי למה שראיתי. משבגרתי, בחורים שונים אמרו לי שאני יפה. אחר כך גיליתי שאפי, בעצם, קטן. השיער נאסף. הניתוח ירד מהפרק.
 
באמנות ההודית מצאתי שוב את רגעי הפליאה של ילדותי. עשרות של נשים מביטות שם, בקווי מתאר עדינים, מבעד מראות, ועל פניהן הבעת פליאה – הייתכן שכך נראה הפנים הזה כשהוא בחוץ?

האמנים ההודים, כך נראה, מצאו את עצמם מוקסמים במשך דורות רבים דווקא מהרגע הזה ולפיכך גם שבו ותיארו אותו ביצירותיהם. מה יש בו? על פניו כלום. אישה מול מראה. עיניים השותות את דמותן שלהן.
אבל הרי יש בו כל כך הרבה.
שהרי בבסיסו, באותו מגע ראשוני עם מראה לעד תהא מונחת שאלה מטרידה: מה הסיכוי שמחשבותינו הפנימיות יקיימו התאמה מלאה עם המציאות?
מהו הסיכוי שתפישות סובייקטיביות וביניהן דימיונות, משובות הלב והנפש, יתבררו כמציאותיות לחלוטין?

הביטו בתמונה הבאה – נסיך נכנס אל הרמון הנשים בחצר המלך. אנו רואים אותו בקווי המתאר שלו בלבד, שכן הוא קיבל מן האלים סגולה יחידה במינה; לעת עתה הוא רואה ואינו נראה. כך קורה שהוא הגבר היחיד בהרמון הסגור, שאליו הכניסה לגברים אסורה בתכלית. מה שעיניו רואות יכול היה להשביע את תאוותם של גברים רבים יחדיו.
אלא שהוא מאוהב. בעיני דמיונו הוא רואה את אהובתו לנגד עיניו, אף כשהיא כלל איננה שם. האשליה מסמאת את מחשבתו עד כדי כך שלבסוף כל אישה נראית לו כאהובתו והוא מסתובב בהרמון סחור סחור, מוקף בפני אהובתו בכל פיה, מבלי למצוא ולו נקודת אחיזה אמיתית אחת.

 אהובתו גם היא נסיכה. וכן, גם היא מאוהבת בו. וכשהיא מהלכת בהרמון היא מדמה אותו לנגד עיניה. בעיניים פקוחות היא מבצעת כאקט של משחק פרט מטקס הנישואים ההינדי – היא מניחה על צווארו שרשרת פרחים.
עיניה פקוחות, אך הן אינן יכולות להבחין ברואה שאינו נראה.וכמוכן שהיא אינה מעלה על דעתה שהוא באמת ניצב שם, בדיוק מולה. מה הסיכוי שגבר יכנס להרמון המותר רק לנשים והוא רואה ובלתי נראה?
הוא – עיניו פקוחות, אך דימיונו עוצם אותן –  לא יודע שהנסיכה שמולו היא הנסיכה האמיתית. המקור לשאר אשליות התודעה שלו. מה הסיכוי שתוך מאות אשליות המקיפו אותו תתיצב מולו אהובתו האמיתית?
 
למרות הסיכויים הקלושים זה קורה. הדימיון מתאים למציאות ושרשרת הפרחים האמיתית של האהובה האמיתית מונחת היישר על צווארו. האמיתי.
כעת הם נשואים ואפילו אינם יודעים זאת.
 
פספוס כואב? ואולי זה סיפור החיים שלנו.
אחרי הכל, סיפור דומה הוביל לבריאת העולם. אחת הגרסאות הקוסמוגוניות ההודיות מספרת על אפסרה, נגנית שמיימית יפהפיה, שהתאהבה בגבר נשוי. הגבר נמלט ממנה ומיהר לשוב לאשתו ואילו היא נותרה מיוסרת בגעגועים ורדופה על ידי דמותו, ששבה והופיעה לנגד עיניה כל אימת שפקחתן או עצמתן. כמו הנסיך מהתמונה הקודמת, גם דמיונה של האפסרה השתקף בכל דמות גבר שפגשה במציאות. אלא שהיא לא הייתה מוקפת בגברים רבים כל כך, ומשהופיע מולה הגבר הראשון, ודמיונה מבולבל עליה, הייתה משוכנעת שהנה האהוב שלה חזר. מהו הסיכוי שאכן זה האהוב שלה שחזר? במקרה הזה, לא טומן הסיפור הפתעות גדולות. לא רק שלא היה זה אותו אהוב, אלא, מסתבר, היה זה סמי-אל מזה שנים מנסה לפתותה ללא הצלחה. האפסרה, שקועה בדמיונותיה, התנפלה עליו בתשוקה וקיימה עמו מעשה אהבה סוער.
בסופו של דבר, הוביל מעשה האהבה הזה ללידתו של האדם הראשון.
 
כך, האנושות כולה נבראה מתוך טעות, עוד מקרה אחד מיני רבים שבו הדימיון מתדפק על שעריה של המציאות, אך ללא הואיל.
ומשתי הטעויות שהעלינו עד כה, מי העדיפה?
נישואיהם של הנסיך והנסיכה המאוהבים נולדו מתוך טעות – הפנימיות והחיצוניות נפגשו אמנם בהתאמה מלאה, אך הדעת אינה יודעת. האנושות כולה, לעומת זאץת נולדה מתוך טעות אחרת – הפנימיות והחיצוניות לא נפגשו ביניהן, אך הדעת הייתה סבורה אחרת.
והאם הטעות טמונה בחוסר ההתאמה של הדימיון והמציאות?
או שמא בתודעה האנושית?
 
כשאשה באיורים ההודים מתבוננת במראה ומבט של פליאה בעיניה, היא כנראה תוהה – האם זו ראשיתה של דלוזיה נוספת, חוסר התאמה עם המציאות? או שמא מתקיימת פה התאמה מופלאה אך הדעת אינה מסוגלת, ולעולם כנראה לא תהיה מסוגלת להבחין בכך?

האסכולות הפילוסופיות השונות שהצמיחה המחשבה ההודית, על פלגיה השונים, מתמקדות תמיד בתודעה. הן מאבחנות, מאשימות: ההכרה האנושית פגומה, או מעורפלת, לעתים היא משלה את עצמה ולעתים טמון הכשל כבר במבנה שלה. כולן מציעות דרכים לפיתרון הבעיה. מכשירים פילוסופיים לתיקון ההכרה.
אבל האמנים, האמנים כך נראה, מתענגים על הרגע הזה – רגע של אינטימיות גדולה מצד אחד, ושל פליאה גדולה מצד שני. האם אני, עם נסיוני רב השנים בפנימיות של עצמי, מסוגל באמת להכיר את מה שבחוץ? ומה יקרה אם אנסה? רק צעד קטנטן, סיכון לא מחושב, התנפלות זריזה בנשיקה, או הנחת זר פרחים על צוואר דמיוני?
 
ההתרגשות מפעמת. הדם זורם בעורקים.
לדידם של האמנים הרגע המופלא הזה, קטן ואינטימי, מסוכן ומרגש – הוא רגע ראשיתה של עוד בריאה חדשה. 
 
 
 
 
למי שמתעניין: הנסיך נלה מאוהב בנסיכה דאמאיאנטי. פרט מאיור פהארי (מורדות ההימלאיה) מהמאה ה – 17,  והוא בעצמו פרט מסדרת איורים לשירה מימי הביניים המספרת את הסיפור המקורי, המפורסם והאהוב מהמהאבהרטה. היצירה מימי הביניים נקראת Naishadhiya charitam.
בריאת העולם מתוך טעות הוא סיפור שמופיע במרקנדיה פוראנה, וזכה מאוחר יותר לעיבוד שירי ועשיר על ידי משורר הטלוגו פדנה (peddana) , בן המאה ה – 15.

 *ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

7 Responses to “כל טעות היא, בעצם, בריאה”


  1. 1 תומר 31/01/2007 ב- 10:06

    תענוג צרוף.
    יש לנו אהבה משותפת, ואני בטוח שאשמח לקרוא אותך גם בעתיד.
    ברוכה הבאה.

  2. 2 בין רקה לרקה 31/01/2007 ב- 10:27

    הן כל כך מיוחדות.
    ברוכה הבאה ל"רשימות",
    אמשיך לקרוא בעניין.

  3. 3 אורית 31/01/2007 ב- 21:05

    איזה כיף לקרוא משהו שהוא גם אינטילגנטי, גם מעניין וגם כתוב כל כך מרתק. ברוך הבא.

  4. 4 אקו 13/02/2007 ב- 00:08

    מכירה את התמונה של מגריט: "דיוקנו של ארתור גיימס"? בחזית הציור גבו של אדם מופנה אל הראי שמצידו אינו משקף אלא גבו..מראת קסם שבמקום לשקף את האובייקט משקפת את ה..מבט של הצופה. עולם של מבטים והטלות. בעולם כזה כל מה שאתה רואה זה תמיד המבט של מישהו אחר..
    בהצלחה עם האתר.
    יפה.יפה מאוד.

  5. 5 מיה 13/02/2007 ב- 13:40

    אבל עכשיו אחפש אותה. אם יש לך לינק – שלח לי?
    נשמע מדהים.
    וחן חן על המחמאות

  6. 6 אקו 13/02/2007 ב- 19:45

    http://www.ac-amiens.fr/…/capes04/capesap16.htm
    לאחר בדיקה מדוקדקת שכללה זכוכית מגדלת ודובר צרפתית שכפי הידוע לך קשה להשיג אותם כעת,התברר כי הספר בצידו הימני של הציור אינו אלא ספרו של אדגר אלן פו המתאר מסע אל עומק כדור הארץ החלול.למה אני מספר על זה? הלוואי וידעתי.
    הנה שאלה: האם ישנה אגדה בקורפוס האגדות ההודי העצום,עוד הא ידיעה אחת ונגמר לי החמצן,המקבילה למיתוס "אשת לוט"?כלומר אדם המביט מאחוריו והופך לנציב מלח.
    הקשר בין התמונה לשאלה ברור ,לא? אני מקווה שלא הרי הוא נמצא בתודעתי המתכוונת להגיש את עבודת הסמינריון בהקדם ובציון גבוה ומקורי..

  7. 7 מיה 14/02/2007 ב- 09:33

    אינני מכירה – -למרות שפה ושם בסיפורים קופאים אנשים ומתאבנים לסלעים ולעצים.
    ובנוגע לסמינריון – יחד עם דובר הצרפתית ואדגר אלן פו נותר לי רק לאחל לך הצלחה בממלכת אטימות הלב והקשיחות…


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים


%d בלוגרים אהבו את זה: