נטיאנג'לי


רוקדות לאל. בהארטאנטיאם. הצילום של mumsigroup

 

1 – לפני שנה בדיוק, בזמן הזה, ישבתי על רצפת האבן הקרה של מקדש בריהדשווארה בטנג'וור בפסטיבל הנטיאנג'לי. פעם בשנה מגישות רקדניותיה החדשות של הודו את ריקוד הבכורה שלהן אל האל. זה קורה בחג הזה, בכל מקדשי שיווה הגדולים, החל משעות הערב המוקדמות וכלה בבוקר שלמחרת. לילה סמיך של ריקודים, צבעים, קטורות, מנגינות. הקהל בערב הזה הוא בעצם מתבונן מהצד. כי לריקוד הזה יש רק קהל אחד – האל שיווה.
בטנג'וור, טבורו של העולם, עלו בזו אחר זו על מדרגת האבן רקדניות בכל הגילים. כאלו שריקוד הבכורה שלהן הוא בגיל שלוש וכאלו שרוקדות לראשונה בגיל שישים. מורותיהן עמדו נרגשות בצד. שולחות ומקבלות לזרועותיהן תלמידות שלמידתן הבשילה.
הן מסרו את תלמידותיהן כפי שמאמין מוסר מנחה לאל. וכך אף קיבלו אותן בחזרה. מבורכות.   
הרקדנית הטובה ביותר הייתה בכלל גבר, שהצליח להעמיד את הקהל כולו על הרגליים בתשואות. חריג. כי  הבהרטאנטיאם שרקד הוא ריקוד של נשות המקדשים בלבד. אותו הגבר הפך על הבמה לאישה. והאישה שהוא היה רקדה את האל שיווה בדמותו כנאטארג'ה, שיווה הרוקד. אל מול הקהל התחלפו הזהויות שלו זו בזו. מגבר לאישה. מאישה לאל. מאל חזרה לאדם. וכשהוא ביצע את תנוחת ההרס של הריקוד הקוסמי של שיווה, בדיוק שחדר עד קצות האצבעות שלו, גם הקהל קפא.
הוא היה מושלם. רקדן מושלם. אל מושלם. אישה מושלמת.
 
 
פסטיבל הנטיאנג'לי ייחגג השנה בטנג'וור בתאריכים 16-20.2.2007
מי שלא יהיה שם יכול ללחוץ
כאן ולצפות בשידורים ישירים מטנג'וור דרך אתר הפסטיבל.
 
 

מיהו בהופעה

2 – פסטיבל הנאטיאנג'לי הוא הזדמנות טובה לדרשנה של אחת מרקדניות הבהרטאנטיאם הטובות שאי פעם יצא לי לראות. שמה הוא מיהו קטאוקה. יפנית במקור, מקיוטו, שהתאהבה בריקוד ההודי הקלאסי כשביקרה במדרס, אחר כך שבה לביתה והתאהבה שם בתלמיד אייקידו ישראלי ולפיכך, הולכת אחר שתי אהבותיה, מצאה את עצמה חיה ברחובות עם ביקורי לימוד במדרס מדי שנה.
בלי ההרים המקיפים את קיוטו. בלי חורשות הבמבוק.
אישה של אהבות.
ביפן היא הייתה סטודנטית לאמנות, שחיפשה את הכלים שלה ליצור. לאחר ביקור אחד בהודו, החליטה שהכלי שלה הוא הגוף. היא השאירה מאחוריה זוג הורים מטפסי הרים, אח ואחות גדולים והגיעה להתעלות שמיימית ראשונה כשראתה את מורתה הראשונה לריקוד, דאיה, מופיעה בבהרטאנטיאם. משם הדרך אל רקדנית הבהרטאנטיאם דוויקה ראני הייתה קצרה. מיהו למדה אצלה משש בבוקר ועד חצות מדי יום, מוקפת בריקוד, נושמת ריקוד. וכדי להפוך ממש לרקדנית, כמו כל רקדנית הודית אחרת, השלימה את הכשרתה עם לימודי אבהינאיה – הבעת מצבים רגשיים – אצל אינדירה קדמבהי.
היום חיה ברחובות. עם בעלה זאב, וקזוקי הקטן. הודו-יפן-ישראל וחוזר חלילה. מלמדת יפנית באוניברסיטה. מופיעה בבית השגריר, בסוזן דלל, בהופעות פרטיות. וגם מלמדת.
כשתהיה הופעה אני הראשונה שאספר. בינתיים עדכונים יש כאן.
 
 

0 Responses to “נטיאנג'לי”



  1. להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים


%d בלוגרים אהבו את זה: