מרי שקטי מרי בתי (הבת שלי היא הכוח שלי?)

 לפני שלושה ימים התגלתה עוד גופה של תינוקת שזה עתה נולדה.
הפעם זרקו אותה בפינה חשוכה של חניית בניין. בפעם הקודמת זה היה קבר המוני של עובריות, שנמצא בסמוך לבית חולים מורשה בטמיל נדו. באיזור מדוראי, במרכז טמיל נדו, התופעה נחשבת ממש למגיפה – הרג עובריות, הרג תינוקות בנות, ומאוחר יותר הרג נשים.
מימדיה של התופעה גדולים עד כדי כך, שבמחוז אוסילמפאטטי טאלוק שליד מדוראי אומרים שבנות נולדות שם כדי למות. מחוץ למכוני האולטרסאונד אפשר לשמוע נשים דנות בקור רוח בשאלה האם כדאי להפיל את התינוקת שהן נושאות ברחמן או שמא ללדת אותה ולהרעיבה למוות. באיצ'אמפאטטי נקברות תינוקות בנות בעודן בחיים בחצר הבית. בכפר קומולי נשרפה חיה תינוקת בת 15 ימים  ובסאדצ'יפאטטי הושארה תינוקת לשכב מול מאוורר מסתובב במהירות מירבית ונפטרה תוך שעות ספורות. אבל ככלל, האמהות מעדיפות הרעבה,  שיותר מכל סוגי ההריגה האחרים נראית טבעית בעניי המשטרה, בעיקר באזורים מוכי עוני. השיא האיזורי נרשם בפודיפוראם, שם תוך חמישה ימים נפטרה תינוקת מהרעבה על ידי אמה.
 
הפלת עובריות, כך מוסכם על הכל, היא צורה "מעודנת" יותר של הרג תינוקות בנות, ומיועדת למשפחות שיכולות להרשות לעצמן מימון של הפלה מסודרת.

נשים שמסרו את שיערן לאל בטירופטי. להיוולד אל תוך מעגל של הרג

אך אין להתבלבל. הפלת עובריות והרג תינוקות בנות אינם נחלתם של האיזורים הכפריים בלבד. ב – 2003 התגלו נתונים מפתיעים שהצביעו על כך שגם העיר הגדולה אינה חממה עבור נשים. בשנה זו, במדרס, על כל 1000 בנים נולדו 906 בנות, במקום מדד הילודה הטבעי של האיזור שעומד על 971 בנות. אפשר לומר את זה גם אחרת: על כל 1000 בנים נרצחו 65 בנות. אם לחשב את סך כל הילודה של אותה שנה, הרי שביחס ל – 41,833 לידות הבנים, נרצחו בעיר 2730 בנות בקירוב.
אם לדבר במונחים כלל הודיים, הדו"ח האחרון של יוניצ"ף הצביע על הרג של 7000 בנות מדי יום בהודו כולה. המצב חמור ביותר דווקא בפנג'ב, אחת המדינות העשירות בהודו. שם נרשם מדד בנות הנמוך מ – 800 על כל 1000 בנים.
 

אישה בהודו היא עניין יקר, ובסופו של דבר לא משתלם כלכלית. זו אולי אמירה כללית, אך היא נכונה במרבית בתי האב ההודיים. במרבית הבתים מקובעת עדיין המסורת ההודית שאינה מעניקה לנשים זכויות ירושה. יש מי שאומרים שבזה טמון שורש העניין כולו. אישה  נשואה תלויה לחלוטין בכספי בעלה והוריו, עמם היא עוברת לגור לאחר נישואיה. במרבית בתי המעמד הבינוני נשים אינן יוצאות לעבוד. הן מהוות עול כלכלי רב שנים על הבית, ולפיכך התקבע בהודו מנהג הדאורי (מוהר). הנשואה הטרייה מביאה עמה מבית אביה סכום כסף המגולם במתנות יקרות ובתכשיטים. התכשיטים הם מעין "תכנית ביטוח" פרטית שלה. על כל צרה שלא תבוא. המתנות היקרות מיועדות לבעל ולבני משפחתו. הן אמורות להקל את המעמסה הכלכלית הצפויה להם עם התווספותה של האישה החדשה.
מה שפעם היה מנהג סמלי בלבד, הפך ברבות השנים להוצאה הכלכלית הגדולה ביותר של משפחה. סכומי הכסף שנדרשים כיום כדי לחתן בת הם אסטרונומיים. מיום שבאה תינוקת לעולם, מתחילים הורה לחסוך לדאורי שבוא העת ייאלצו לשלם.
החישוב הוא פשוט. דאורי עולה הון. מאות אלפי רופיות במקרה הטוב. גם אחזקתה של ילדה עד אז עולה כסף, בעוד שלהרוג אותה, טרם לידתה או מיד לאחריה, מסתכם בתשלום חד פעמי של מאה וחמישים רופיות למכון אולטרסאונד לא חוקי זה או אחר וההוצאות השוליות הכרוכות בהפלה.
 
 
הבעיה היא שזה לא נגמר כאן. הדאורי הוא פתח לצרות צרורות שנמצאות כיום במוקד הויכוחים החברתיים בהודו. שכן, חתנים רבים, המודעים לצורך הנואש ממש של הורי הכלה לחתן אותה, מרשים לעצמם להגביה את דרישותיהם ללא כל נקיפות מצפון. 

קרון הנשים ברכבת העירונית של מדרס. מה שהן יעיזו לעשות היום עשוי להציל את חייהן של אלפי נשים מדי שנה

ראו למשל את חברתי קאוויטה, מטירוורור, ששבה הביתה לאחר שנתיים של נישואין כשהיא מוכה וחבולה. בעלה גירש אותה, לאחר שהפליא בה את מכותיו, והכל לשם הראווה – כדי שתראה לאביה את הסימנים הסגולים שעל פניה. כשהגיעה, לא היתה צרכה להסביר הרבה למשפחתה. זו סיטואציה מוכרת. בעלה אינו מרוצה מסכום הדאורי המקורי שקיבל. יכול להיות שבזבז את כולו, יכול להיות שהוא סתם חמדן. וזו לא הפעם הראשונה. לאחר שנה של נישואין הוא התקשר לאביה של קאוויטה כדי לבקש ממנו אופנוע, או שיבטל את נישואיו עם בתו. האב, שכילה כבר את כל חסכונותיו שנה קודם לכן, נאלץ לאסוף את הסכום הנדרש ולקנות בו אופנוע שחור, חמש מאות סמ"ק. אלא שגם זה לא היה מספיק. עתה ביקש החתן גם מחשב נייד. לאביה של קאוויטה לא נותרו עוד חסכונות. הוא התחנן בפני החתן שישמור על הנישואין. מה תעשה בחורה יפה כמו קאוויטה, בסך הכל בת 28, וגרושה? כיצד יוכל אביה לממן אותה אחרי ששבר כבר את כל חסכונותיו?
תשובתו של החתן לא איחרה לבוא. היא הגיעה בדמותה של קאוויטה החבולה. הדגמה אילמת ומעוטרת בסימנים כחולים.
אביה של קאוויטה, איש משכיל ובעל משרה מכובדת, החליט כי הגיע הגבול. לקאוויטה הוא לא הרשה לחזור עוד אל הבית ההוא. ואילו למחותניו הודיע רשמית על גירושין. צעד אמיץ, ששולח את קאוויטה אל עבר עתיד מאוד לא ברור.
 
בדרך כלל במקרים הללו, שולחים ההורים את בנותיהן בחזרה אל בית החתן. לבקש ארכה. לסבול עוד קצת בשקט. אין להם כסף להאכיל אותה. אין להם אומץ להפוך אותה לגרושה.
אלא שבבית בעלה ממתין לכלה סופו של מעגל הדמים הזה שקרוי להיות אישה.  הורי בעלה מבינים שכלתם אינה רווחית. אי אפשר לסחוט באמצעותה את הוריה ואין כל טעם להחזיק בה יותר. אלפי עובריות מתות ביום בהפלות בלתי חוקיות. אלפי תינוקות בנות מורעבות למוות. אלפי נשים נשואות, שבות חבולות לבתי בעליהן רק כדי למצוא שם את מותן.
גם כאן יש דרכים מקובלות. אפשר לערבב בתה של הכלה עלה רעיל מהגינה ולספר למשטרה שהיא חלטה בטעות תה מהצמחים הלא נכונים. אפשר לדחוף אותה מן המרפסת ולתת לשכנים המופתעים לגלות את גופתה בין השיחים. מדוע היא קפצה? הם יספקו ידיים מול החוקרים שיבואו לביתם. ואולי הדרך הפופולרית ביותר היא זו המכונה "קיטצ'ן פייר'" – מוות באש המטבח. הכלה הציתה גפרור במטבח, בלי לשים לב לדליפת גז במקום. היא נשרפה ובתוך שיירי המטבח השרוף אף אין עוד זכר לגופתה.
בפועל הדבר קורה בלילה. הכלה מסוממת על ידי הורי החתן ואז נלקחת כשהיא חפותה אל מקום מותה. בין אם שורפים אותה חיה במטבח, מטילים אותה מגג הבית, או משקים אותה ברעלים, למשטרה אין הוכחות מרשיעות.
 
מה הפיתרון? בעשרים השנים האחרונות פועלים יותר ויותר ארגונים למיגור התופעה.

תלמידות בית-ספר במדרס. מהיכן יגיע הפיתרון? הצילום של puss_in_buts

אחת ההצלחות שלהם הא תקינה משטרתית שמאפשרת להכניס למאסר מיידי כל זוג הורים שבמטבחו תמצא כלה שנשרפה, הורעלה, או נזרקה בחצר. באמת שומעים עתה על פחות מקרים כאלו. אך האם הרג הנשים פחת?
לתדהמת כולם הוא רק ממשיך לעלות. למרות החשיפה למערב. למרות יציאתן של נשים לשוק העבודה. למרות הערים המתפתחות ועושרן של המדינות בהן מספרי הרציחות עולים ועולים. למרות מסעות ההסברה והחשש לאחר מאסרה של אם שביצעה הפלה דומה ב – 1996.
לבסוף, כמו תמיד, המפתח להצלה מצוי דווקא בידי הקורבן. ארגונים של סטודנטיות החלו להחרים בשנים האחרונות את מוסד הדאורי. הן מחרימות את מוסד הנישואין אם הוא כרוך בדאורי, ומאמינות שכך ייצרו, כבר מראשית הנישואין, בסיס שוויוני בין הגבר לאישה. בהודו, שבה גם כך בחירתה של כלה הוא עניין מורכב, נוספה עתה לקריטריונים של קאסטה, צבע, מראה ומעמד כלכלי גם השאלה האם הכלה המיועדת מסכימה בכלל להביא עמה דאורי. אם הדאורי כרוך בעסקת הנישואין, טוענות היום מאות אלפי בנות, הן לא יסכימו להתחתן.
  
 

11 Responses to “מרי שקטי מרי בתי (הבת שלי היא הכוח שלי?)”


  1. 1 יעל 21/02/2007 ב- 00:04

    שמעתי על הדברים האלה כשהייתי בהודו, אבל לא ידתי שהתופעה הגיעה לכאלו מימדים. יש לי שאלה – למה הן לא מחליטות פשוט לא להתחתן? בשביל מה להן העול הזה של הנישואין אם זה ממש שם את החיים שלהן בסכנה?

  2. 2 יעל 21/02/2007 ב- 00:05

    שמעתי על הדברים האלה כשהייתי בהודו, אבל לא ידתי שהתופעה הגיעה לכאלו מימדים. יש לי שאלה – למה הן לא מחליטות פשוט לא להתחתן? בשביל מה להן העול הזה של הנישואין אם זה ממש שם את החיים שלהן בסכנה?

  3. 3 יעל 21/02/2007 ב- 00:09

    ידעתי, ולא "ידתי", כמובן!

  4. 4 יורם 21/02/2007 ב- 08:32

    זה שמו של ספר מרתק ומחריד המדבר על התופעה ועל המאמץ להיחלץ ממלכוד המוות הזאת בהודו.

    יופי של הסבר ויופי של תמונות.

  5. 5 ח ל י 21/02/2007 ב- 11:02

    'התחמץ' לי הגוף. והלב.
    אבל תודה לך שסיפרת. לא ידעתי בכלל.
    ואסור לא לדעת 🙂

  6. 6 ORI 21/02/2007 ב- 23:46

    זה לא על רווקות, אלא על אלמנות בחברה ההודית. אבל לדעתי זה עונה על השאלה שלך למה הן בכלל מתחתנות – איזה גורל צפוי בדיוק לאישה בודדה בהודו – בלי בעל ובלי משפחה? הן נמצאות בשולי החברה. אין להן סיכוי להתפרנס וכשהוריהן מתים הן – בטח כמו האלמנות – נאלצות לעבור לחיות בהוסטל משותף, או לחלופין להתחיל לעבוד בזנות.
    בקיצור, לא משאירים להן הרבה ברירות…

  7. 7 מיה 22/02/2007 ב- 13:52

    ההתחמצות – הדדית. גם לי זה קורה בכל פעם מחדש. אבל יש גם פנים מקסימים ממש לנשיות ההודית. אני חושבת שאתמקד בהם קצת יותר בזמן הקרוב…
    עד שיתרחב ליבנו מחדש!

  8. 8 אריאלה 22/02/2007 ב- 20:09

    יכול להיות שרצח הבנות יצור בסוף אותה תופעה שהוא יצא בסין: מחסור אקוטי בנשים לנישואין, מה שיהפוך נשים ל"סחורה" הרבה יותר יקרה ושווה?

  9. 9 מיה 22/02/2007 ב- 20:33

    יש מקומות וקאסטות שבהן נשים הן כבר סחורה מאוד יקרה. יש, למשל, קאסטה אחת נמוכה מאוד בהיררכיה, שבה יש חמישה גברים על כל אישה אחת. נהוג שם שכל אישה לוקחת לעצמה כמה בעלים. היא אפילו לא חיה איתם באותו בית, אלא נותנת להם לשרת אותה פעם או פעמיים בשבוע לפי צרכיה. וכן היא מביאה לכולם ילדים.
    בכלל, כשמדובר על מעמד נמוך בהודו, נשים הן מצרך יקר, שכן הן לא רק מי שמביאות לדים ומטפלות בהם, אלא הן גם המפרנסות העיקריות, ופעמים רבות הבלעדיות.
    אני חושבת להעלות על זה רשמה בקרוב, שכן זהו המצב ההפוך ממצבן של נשים במעמד הביניים.


  1. 1 חמותי, שנואתי | יחסים | סלונה טראקבאק על 17/11/2011 ב- 10:31
  2. 2 להתגרש מהחמות ההודית « עבודת אלילים טראקבאק על 20/11/2011 ב- 10:49

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים


%d בלוגרים אהבו את זה: