רק שבעים אחוזים מוכנים לתרום את עיניהם!

א.

העיתון היומי "דה הינדו" דיווח אתמול כי שבעים אחוזים מההודים מוכנים לתרום את עיניהם. מה לתרום? למי לתרום? לא מסבירים. כן מסופר שם כי מספר סוקרים רכובים על אופנועים נשלחו אל ארבע קצוות טמיל נדו כדי לשתף אלף ושש מאות איש בסקר תרומות העיניים שערכו.
מסתבר שיש מקומות שבהם מודעים לעניין הזה יותר ואחרים שבהם מודעים לו פחות. אבל השאלה שהטרידה אותי כשקראתי את הידיעה הזאת הייתה – למה רק שבעים אחוזים ולא כל המאה? מה השתבש בה, בהודו, מלפני כמה מאות שנים ועד היום?
האמת היא שדבר לא השתבש.

פשוט השאלה שהוצגה בסקר הזה לא הייתה מנוסחת נכון.
 
אילו היו שואלים שם את הנסקרים אם יסכימו לתת את עיניהם לאלה היו כולם, במאת אחוזיהם, משיבים 'כן'. 
 
כבר היו תקופות בהודו שבהן מסירת איברים כמנחה לאלים הייתה עניין של מה בכך.

קחו למשל את השלט המדהים שהיה תלוי כנראה  במקדש האלה דורגה בקרנטקה. השלט הזה, כמו גם המקדש שבו הוא נמצא מוזכרים בספרו של פינגלי סוראננה, מהמאה ה – 17, ספר שנחשב לרומן ההודי הראשון.
גיבורת הספר, קורטיזנה יפהפיה בשם קלבהשיני, מגיעה אל המקדש הזה ולנגד עיניה מגלה כשהם תלויים על הקיר: צבת, מחט, סכין וגרזן ולידם קבוע שלט בזה הלשון:

 

 

"שלוט בחושיך וחזור על המנטרה של האלה בהוונשוורי במשך שנתיים – והיא תגשים את כל מבוקשך.

לתוצאות מהירות יותר –

כדי לראות למרחקים – תלוש את שתי עיניך עם הצבת הזאת.

כדי לשמוע למרחקים – נקב את אוזניך במחט הזאת.

כדי להפוך למשורר – חתוך את לשונך בסכין הזאת.

השקטי הגדולה תתהיה מרוצה ותענה על מבוקשך. אם אתה אמיץ מספיק כדי לחתוך את ראשך בגרזן הזה, ראשך ישוב וידבק לצווארך ואתה תחיה כדי להרוג את כל מי שינסה להורגך.

תהפוך למלך, חסר אויבים, השולט על שטח אדיר, אם תקריב קורטיזנה בעלת יופי נדיר, אשר שירתה מושלמת".

  
אגב, בסיפורו של סוראננה, מיד לאחר שקלבהשיני קוראת את השלט, היא עצמה מוקרבת כקורטיזנה יפהפהיה על ידי מישהו בעל רצון עז להפוך למלך. אישה זקנה אחת, שמנסה באומץ לב להתערב ולהדוף את הקרבתה של הקורטיזנה, נדחפת ברגע האחרון והגרזן מונף על ראשה שלה. כמובן שראשה חוזר מיד אל צווארה והיא אף זוכה לנעוריה מחדש.
 
כי אין גבול למה שאתה יכול להעניק בדבקותך לאלים.
 
ולמה שהאלים יתנו לך בתמורה לדבקות הזאת.
 
כי בלי הדבקות שלנו מה נותר מהאלוהות שלהם? שאלה.
ומה נותר מאיתנו?
 
ב.
בעלי החיים, גם הם, מכירים היטב את מערך העניינים המטאפיזי הזה.
הספרות ההודית רוויה בסיפורי בהקטי של בעלי חיים, מתוכם, החביב עליי ביותר הוא סיפור הבהקטי המשוייך למקדש קלהסטי באנדהרה-פרדש. זהו מקדש שיווה בהופעתו כשרי קלהסטי. אחת המשמעויות של שם זה היא "האל שהוא פיל, נחש ועכביש". וכל זאת מדוע?

שיווה בדמות אחרת, כאן כפשופאטי, במקדש גנגאיקונדה-צ'ולה-פוראם. וויקיפדיה

שכן מדי בוקר היה עולה פיל דבק אחד מרחצתו בנהר הסמוך, היישראל השיווה לינגם שבמקדש ומקשט אותו בפרחים טריים. אלא שמדי ערב היה מגיע דבק אחר, נחש, מסיט את הפרחים והעלים הנבולים כבר מהלינגם ומניח עליו אבנים טובות. בבוקר היה שב הפיל, מגלה כי הפרחים נעלמו, מסיט את האבנים ומניח במקומן פרחים טריים.
הסיפור שב ונשנה עד שגם הנחש וגם הפיל איבדו את סבלנותם. באחד הבקרים ארב הנחש לפיל. כאשר ראה אותו מסלק את האבנים הטובות ומניח במקומן פרחים, החליט הנחש להקריב את חייו ובלבד שיישמר הלינגם כשהוא מקושט באבנים.
לפיכך, דחף את עצמו אל תוך חדק הפיל וגרם לבעל החדק לנער את ראשו בכאב בלתי נסבל. כשלבסוף הטיח הפיל את ראשו בקיר, נעשה הדבר בעצמה כזאת ששני בעלי החיים מתו במקום. האל שיווה, מרוצה מדבקותם של השניים, איחד אותם עמו.
והעכביש? גם הוא היה שם, טווה קורים מעודנים מעל הלינגם, כך שאורות מנורת השמן ישתקפו בהם ויופצו לכל עבר. שיווה החליט לבחון את דבקותו ושלח אש בקורים. העכביש, שדבקותו באל הייתה חשובה לו יותר מהחיים עצמם, מיהר לבלוע את האש שעלתה בקורים, ונשרף על מוקד הבהקטי. האל איחד גם אותו עמו. 
 
ג.
ואולי סיפורי הבהקטי היפים ביותר והמחרידים ביותר הם סיפורי העקידה הטמילים שמביא דוד שולמן בספרו "The Hungry God". שלא כמו אצלנו, הפעם מדובר בעקידה עקידה.
שוב ושוב חוזרת התמה בסיפורי עם שונים – יוגי פרוש מגיע לעיר. הוא מציג את עצמו כדבק של שיווה, אך באמת מדובר באל שיווה עצמו, מחופש. כמובן שאיש אינו יודע זאת. האל שיווה יכול להיות מחופש לידנו בכל עת ואנחנו לא נדע. אולי הוא לידך ממש כעת. בכל אופן, כששיווה מגיע מחופש הוא עושה זאת כדי לבחון את מאמיניו. ולפיכך הוא מפיץ את השמועה כי דרוש לו ילד בן חמש, ממשפחה טובה, שיהיה בריא ומוצלח ויפה. הורים שונים מציעים לילד את בניהם, עד שלבסוף הוא מוצא את הילד המושלם.
כשזה קורה, הוא מבקש מהוריו שיביאו את בנם מהגן הביתה, שכן ברצונו להקריב את הבן לאל. בזמן שמביא האב את הילד ומספר לו בדרך על מטרת שיבתו המוקדמת הביתה, מעמידה האם את הסיר על האש.
בסיפורים מרחיקי הלכת, כשניצב הילד מול הסיר הוא מדבר בשבחו של האל ומודה למזלו הטוב המאפשר לו לסיים כבר את גלגול חייו הנוכחי ועוד במסגרת מטרה כה קדושה.
כך או כך, כם בגרסאות הללו וגם בגרסאות על ילדים שתקנים יותר, בותרים האב והאם את ילדם ומבשלים אותו במיטב התבלינים ההודים. התיאור הזה ניתן באופן גרפי ובפירוט. זווית הסכין. שמות התבלינים. כמויות. מתכון ממש.
לאחר מכן הם מגישים אותו ליוגי, המצפה ליד השולחן.אלא שבשלב הזה גם מגיעה נקודת השבירה. היוגי מתעקש שקבלת פנים ראויה לא תהיה שלמה אם לא יצטרפו גם ההורים לסעודה. בשלב הזה נשברת האם. היא אינה מצליחה לגעת בצלחת שמולה ובמקום היא פורצת החוצה בצעקות שבר:  "היכן אתה, בני? מה עשיתי?"
מתוך דמעותיה מגיח ילדה. בריא, וחי ושלם. עדיין נודף ריחות עזים של כורכום, וקארי, וחרדל וכמון.
שיווה הוא מי שהשיב אותו אליה, שכן עברה את מבחן הדבקות.
באותו שלב גם היא כבר מבינה שכל זה היה מבחן. וכי ההלך שיושב אצל שולחנה אינו יוגי אלא האל.
 
סיומם של הסיפורים הללו הוא סיומו האידילי של כל בהקטי – האב, האם ובנם מתאחדים עם המשפחה האלוהית המלכותית: שיווה, פרווטי וגנש.
 
 
למי שמתעניין:
 
*מקדש קלהסטי, ליד טירופטי באנדהרה פרדש, הוא אחד מחמשת המקדשים שבהם הלינגם עשוי מיסוד בטבע. כאן הוא עשוי אוויר (!) האחרים הם: טירוונאמלאי (אש), צ'ידמברם (אתר), טירוואנייקוואל (מים), וקנצ'יפורם (אדמה).

*הרומן ההודי הראשון תורגם על ידי דוד שולמן ונראיאנה ראו בשם:

The Sound of the Kiss or the Story that Must Never Be Told . זה אחד הספרים היפים, המפליאים והמרגשים ביותר שקראתי בחיי. ולא רק אני. נתקלתי באנשים נוספים שדיווחו על חווייה דומה.


*סיפורים על הקרבת איברים או חיים שלמים עבור האלה יש הרבה. הם מופיעים באסופות שונות של סיפורי עם וסיפורי מקדשים. תומאס מאן כתב פעם גרסה משלו לסיפור כזה, והיא אף זכתה לתרגום לעברית ונקראית ביום אחד ובנשימה עצורה. ספרו של מאן, המתבסס על סיפור עם הודי מתוך הקטהה-סאריט-סאגרה (אוקיאנוס הסיפורים), זכה בעברית לכותרת "הראשים המוחלפים". גירסה של הסיפור המקורי בתרגום לעברית נמצאת כאן.
 
 

8 Responses to “רק שבעים אחוזים מוכנים לתרום את עיניהם!”


  1. 1 חן 01/03/2007 ב- 20:24

    אני מופתע ומזועזע קצת למען האמת מסיפורי העקידה שהבאת. האמת היא, שבמחשבה שנייה, אני מזועזע בעצם מהדרישות של האלים מבני האדם. מה עוד בן אדם צריך לעשות כדי שהאל יבין שהוא דבק בו? לאכול את בנו שלו כשהוא מבושל בסיר עם קארי?
    אומרים שהדת ההינדית הרבה יותר מתחשבת באדם ובצרכיו. איך זה מתיישב עם הסיפורים האלה?

  2. 2 תומר 01/03/2007 ב- 21:55

    לא קל היה לקרוא את הפוסט הזה. ומעניינים מאוד סיפורי העקידה ההינדים. האם גם אלים אחרים מבקשים ילדים או רק שיווה? האם וישנו מעז לדרוש דבר כזה?

  3. 3 ח. לקטר 01/03/2007 ב- 22:32

    הבו לי את בניכם היגעים

    והעניים
    ערב רב של המונים כמהים…
    את הפליטה האומללה של
    חופיכם המשופעים
    שילחו אותם אלי, חסרי הבית
    וסחופי הסער

    …בפנס אאיר בואם בשער זה

  4. 4 אסף פדרמן 06/03/2007 ב- 13:51

    עד כמה שאני יודע הטנטרה הזו (אפשר לקרוא לזה טנטרה, נכון?) היא מאוחרת יחסית לבודהיזם. לכן אולי תמצאי מענין את הסיפור על אכילת בשרו של הילד מהספר של שי שוורץ
    http://www.notes.co.il/assaff/29055.asp
    שעוסק אמנם במשהו אחר, אבל מניח איזו אכזריות הורית, כולל התבלינים, שלא היתה עוברת במערב המודרני בשום תנאי. אני מפרש את הקטע הבודהיסטי הזה כנסיון ספרותי ליצור דחייה וזעזוע אצל הקוראים, אבל בכל זאת, לאכול את הילד?

  5. 5 מיה 06/03/2007 ב- 16:15

    אסף, אתה צודק, זה בהחלט מעורר דחייה וזעזוע נוראי.אבל הרי יש קשר קרוב ביותר במסורות השאיוויות בין זעזוע לשחרור. זה אולי גם רעיון בודהיסטי – משהו חייב להזדעזע במציאות הקיומית שלך כדי שהשחרור בכלל יהיה אפשרי.
    אני לא חושבת שאפשר לכנות את סיפורי הבהקטי האלו טנטרה, ובכל זאת אתה צודק בזה שהטנטרה מציעה את המסורות הרדיקליות ביותר, ואת מערך האלים המזעזע ביותר – והכל כדי לקרב את המאמין אל השחרור, או אל האפשרות שהזעזוע פותח כלפי השחרור.

    ובכל אופן, הם כמובן לא אוכלים לבסוף את הילד. כנראה שכל סיפור עקידה צריך נקודה לסגת ממנה, אפילו אם הנקודה הזאת כבר קרובה ממש לנקודת האל-חזור..
    תוד'ה על הלינק. אגש אליו עכשיו 🙂

  6. 6 אסף 07/03/2007 ב- 00:16

    סליחה שהלינק לא מוביל לתוכן של הסיפור עצמו (אולי זה לא היה ברור), אבל הוא מסביר איך אפשר לקבל את הספר. בסיפור הבודהיסטי זה אומנם רק משל אבל הם דווקא כן אוכלים את הילד ובוכים בלי סוף והילד לא חוזר ולא נעליים. בודהיסטים. אין אלוהים.

  7. 7 מיה 07/03/2007 ב- 09:37

    אקרא אתו כשהספר יהיה בידיי, אם כך.
    והסיפור כמשל? נו, כן. ברור.
    והלא ההינדואיזם, לפי הבנתי, אינו ממשיל משלים. סיפוריו הם כפי שהם. ללא משמעויות נוספות, ללא סמליות. למזלנו גם לא נגמרים במקרה הזה בבכי..

  8. 8 מירי פליישר 14/03/2007 ב- 22:55

    ואיפה חופש ההקרבה של הקורטיזנה היפיפיה להקריב?
    היא מוקרבת
    הזקנה חוזרת לחיות , הצעירה , מוקרבת כדי שה- ו א ימלוך

    http://artistindex.co.il/main/artistPage.php?artID=80&method=works&let


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים


%d בלוגרים אהבו את זה: