א.
הודו מציעה סיפורי בריאת-עולם רבים ויחד עמם תפישה שמבינה את העולם כמי שנברא ונהרס שוב ושוב. מבין סיפורי הבריאה שפגשתי האהוב עליי ביותר הוא הסיפור הבא, שמופיע במרקנדיה פוראנה:
ברהמין דרום-הודי צעיר בשם פראווארה (Pravara), ניהל אורח חיים משפחתי בעוד שנפשו כמהה למסעות. ככל שזה היה תלוי בלב שלו, פראוורה רצה להקיף את העולם כולו. אבל, זה כמובן היה בלתי אפשרי, ולפיכך השתדל הברהמין לנצל כל הזדמנות שנקרתה בדרכו לצאת למסעות של עלייה לרגל.
|
ב.
מה פירוש היות אדם? פירושו היות נטישות, וטעויות בזיהוי, ושקרים קטנים וגדולים, אהבות ושברונן, הריונות לא רצויים ואחרים, הכלאה של מיני יצורים שמיימיים וסמי-שמיימיים, קללות שמופרות, רצון למות, ובקשה ישירה ופשוטה אל האל, שלעת עתה נדחית.
וגם היות מאוהב, מבולבל, מתגעגע, לא יודע.
ג.
לטעות הגדולה מכל קוראים בשם שלי: Maya. הפילוסופים מסבירים אותה כמסך שמערפל את ההכרה. כמו זוג משקפיים לא מתאים שחושף את הכל באופן מעוות. והכל זה אומר הכל: מה שרואים, מה שמבינים, מה שמרגישים, ההחלטות שמקבלים. ומה הבעיה עם זה? שבדרך כלל היות אדם פירושו לא לדעת בכלל שאתה רואה לא נכון. שיש משקפיים שעליך להסיר. שיש לך בעיה תודעתית חמורה.
וזה מזכיר לי פגישה עם פנדיט אחד שבשמעו את שמי אמר לי בצער לא מסווה:
"Maya! What an unfortunate name!"
ד.
ובתוך מציאות זו של טעויות כבר שנתיים מחפשת סנגיטה חתן. מנסה לעשות סדר בעולם הכאוטי שנולדה לתוכו ולא מצליחה. והנה היא כבר בת 26. וכבר כילתה את כל התירוצים. סיימה את התואר הראשון שלה בפונה ואת השני בבנגלור וחזרה למדרס. השיגה עבודה שחלמה עליה בבנק. למדה מאמה את כל הבישולים. טיילה פה ושם. הכירה חברות מכל העולם.
סנגיטה היא אולי הכלה הבשלה ביותר בהודו. אבל אף חתן לא מגיע.
מה לא עשינו?
יצאנו למסיבות והתחלנו ביחד עם בחורים. כי סנגיטה רצתה לנסות את הדרך המערבית. אף אחד לא היה מעוניין.
וכשזה לא הלך, הפצנו את השמועה בשכונה, במשפחה, בקרב חברים בערים אחרות.
דודה רחוקה אחת שלחה אליה תמונה של מישהו. סנגיטה הייתה בטוחה שזו הראשונה מתוך עשרות שעוד יגיעו, ובגלל זה מיהרה לפסול אותו. אחר כך הסתבר שגם הבחור מהצילום פסל את תמונתה של סנגיטה, ולמרות שהיא הייתה הראשונה לפסול, היא נעלבה עד עמקי נשמתה.
אחר כך צילמנו תמונות מחמיאות. סנגיטה לבשה את הסארי משי שלה מקנצ'יפוראם, בצבע תכלת ועמדה בין שיחי הנים שמחוץ לבית שלה. אחר כך, בסארי ירקרק מכלכתה צילמנו גם בסלון, ליד האלים. עשינו לה בוק. כרכנו במסגרות קרטון ושלחנו.
הגיעו שתי פניות.
סנגיטה עברה על התמונות והתאכזבה מיד. היא חולמת על גבר בוליוודי, עם משקפי שמש ושיער מרוח בשמן. והבחורים ההם – לאחד היה שפם דליל מדי. השני היה שמן.
זה המקום לומר שגם סנגיטה היא בחורה מלאה. ולא גבוהה. ושיערה אינו מלא וארוך. היא מה שמכנים "מודרנית", עם שיער קצר, עם משקפי שמש ורחמנא לצלן, עם ג'ינס.
ובכל זאת הסכימה לפגוש את שני הבחורים, אבל לא פגישה מסורתית עם הוריהם וטקס הגשת התה. וכשהסתיימו הפגישות היא הודיעה שהיא פורשת.
פריטהי, אמא של סנגיטה, פנתה לאסטרולוג. ובתוך כמה ימים מצאה סנגיטה את המודעה על אודותיה מתפרסמת בכל העיתונים היומיים, ובה המפה האסטרולוגית שלה והיותה ברהמינית מבית טוב ומשכורתו השנתית של אביה והיקף הרכוש שלהם. והיא בלעה את הרוק והמתינה.
ואחרי עשרה בחורים שהוריהם צלצלו וקבעו עבורם פגישות, סנגיטה הודעה שהיא פורשת מהעולם הגברי ואינה מעוניינת עוד להתחתן.
במקום היא התמסרה לפעילות חברתית והחליטה שתשנה את העולם. היא עמדה ברחובות מדרס בלילה והפגינה נגד הטרדות מיניות של נשים. אחר כך פינתה יום בשבוע לעמותה למען ילדים במצוקה. היא שלחה לי עצומות לחתום עליהן נגד שיטת הדאורי, ופעמיים נסעה לפונה כדי למחות נגד דברים ובעד דברים אחרים.
הסוף הטוב של הסיפור הזה הוא שסנגיטה מאוהבת. גם הוא פעיל חברתי. הם נפגשו מאחורי שלט ענק אחד ששניהם אחז משני קצותיו. אם תשאלו אותי, הוא לא נראה שונה מאף אחת מהתמונות ההם, שהייתה מראה לי במשך שנתיים. אבל סנגיטה שונה, כי בתוך העולם הזה של הטעויות והאכזבות ובקשות לאל שלא נענות, סנגיטה מצאה גם אהבה.
ה.
הנה כמה לינקים חברתיים שהיא שלחה אותי לעין בהם. הם מוקדשים מסנגיטה המאוהבת לכל מי שחוזר מהודו ומתמרמר על כך שלא מצא שם שום מודעות ציבורית. אבל גם לכל השאר.
באדיבות ADBLOGARABIA
הי מיה,
פוסט מדהים!! נהנתי מאוד לקרוא.
המודעות חזקות מאוד. תמיד שאני בהודו אני מקפידה שלא לתת כסף לילדים קבצנים,רק אוכל אם במקרה יש לי, וממליצה לתיירים שמתייעצים איתי לא לעשות זאת, כדי לא לעודד את התופעה. פעמים רבות לבי נחמץ, ואני מופתעת מהקשיחות של עצמי (ושל ההודים האחרים! נהגי ריקשות וקשיי יום אחרים (או שעושים עצמם קשיי יום, אני אף פעם לא יודעת מתי להאמין להם) מפתיעים אותי לפעמים באכזריותם לאומללים מהם…). השאלה היא, איך לדחוף אותם אל מחוץ למציאות הזאת? להסביר להם שעדיף שילכו לעבוד? לאמץ אותם ולהביא לישראל….?
אני מניחה שהמודעות פונות להודים, אשר רואים בילדים אלו מטרד ולא בעיה חברתית. אולי שינוי הגישה יכול להביא גם לשינויים מהותיים יותר בהמשך.
ספרי לנו מאיפה כל החברים והחברות ההודים? מעניין אותי לדעת כיצד נוצרו הקשרים המעניינים האלו
איזה כיף שאפשר להיכנס לעולם של אלים ובוליווד בשניה אחת של כישרון אמיתי.אולי תכתבי כבר ספר?
פשוט מענג. לבחור לפתוח את הלינק שלך במקום לבחור בשלאף שטונדה…
אולי תעשי סיורים להודו לנשים שכמעט בנות 50 ולא היו עדיין?
שרית – יש לי שתי תשובות בשבילך. אחת בקשר לנהגי הריקשה העצבניים שמעיפים את הילדים הרעבים בחוסר סבלנות… יש להניח שהם עושים את זה פשוט כי את נמצאת בריקשה שלהם והם יודעים עד כמה הילדים מציקים לתיירים. כשהתיירים הם הפרנסה, ברור שהילדים צריכים לעוף. אבל – באיזורים שאני מכירה טוב יותר, בדרום הודו, לאנשים יש מנהג לתת רופי אחד מדי יום לקבצן אחד ברחוב. אם תחשבי את מאות המליונים שחיים ככה, תגלי שמליונים רבים של רופי עוברים ככה מידיים עובדות לידיים מבקשות!
ולגבי מה אנחנו יכולים לעשות – בשנה שעברה זכה בפרס נובל הכלכלן מוחמד יונוס, מבנגלדש. הוא זכה כי הצליח להוציא ממעגל העוני מאות מליוני אנשים. וכיצד? הוא פשוט נתן להם הלוואות, שהיה עליהם להחזיר. הם לא דרשו הרבה. למען האמת, ההלוואה הגדולה ביותר שנתן היתה של 32 דולר. הוא גם לא שאל על טיבם של הלווים, מה הרקע שלהם ומה הם עושים עם הכסף. בדיעבד, הלווים הקימו עסקים כפריים קטנים, קטנטנים, והצליחו להחזיר את ההלוואה ולפרנס את עצמם. מה שלא היה להם סיכוי לעשות לפני שהיו להם ה – 32 דולר הללו. מדהים. הנה לינק שיוביל אותך הלאה, אם את מתעיינת:
http://news.bbc.co.uk/2/hi/europe/6047020.stm
ולגבי הקשרים שלי – הם כולם תוצר של שהיות ארוכות יותר וארוכות פחות באותם המקומות שוב ושוב, עד שהם נטמעים בך ואת בהם.
אני בדיוק מספרת על הסיפור ההודי שלי עבור ספר שייצא בקרוב. אעלה את זה כאן בקרוב כפוסט.
ונעמה – תודה תודה. ולגבי הודו – גיל 50 הוא לא פונקציה לכלום. לארוז ולנסוע!
תודה על הלינק! מעניין מאוד ומעורר מחשבה
אני עוקב אחרי כתיבתך (באופן לא קבוע), מאז שגיליתי את הבלוג.
הייתי תלמיד שלך בתירגול של קורס ההמשך למבוא לפילוסופיה הודית בת"א. ואהבתי את שיעוריך מאד.
הפוסט הקסים אותי, בעיקר סיפור הבריאה והסיפור על סנגיטה.
איחולי חיים וכתיבה, רבים ופורים,
טל.
טל – תודה תודה תודה!
זה ודאי היה די מזמן (הקורס ההוא), אבל אני שמחה לראות שאתה עדיין מתעדכן בענייני הודו!
נתראה כאן!
תענוג לשמוע ממך את הסיפורים העתיקים ובני ימינו (שכולם בעצם אותו סיפור על עצמנו)
יונת, את באמת חושבת שכולם הם אותו הסיפור?
ברמה מסויימת – של הרגשות, הפחדים, היצרים – כן. אחרת, זו הסיבה שאנו יכולים להזדהות עם הסיפורים המיתיים האלו למשל, וגם בכלל עם אנשים שונים בתקופות שונות ומקומות שונים.
ברמה אחרת – כל סיפור ייחודי לגמרי.
זה היופי בעיניי
בזה אני מסכימה איתך. ואני גם באמת ובתמים מאמינה לרעיון ההודי הזה: שהדברים הנפלאים ביותר, הגדולים ביותר קורים מהטעויות והמציאויות הכי פחות מתוכננות. זו תמה שחוזרת המון בספרות ימי הביניים ההודית ואחרי שנחשפים אליה במציאות נראית קצת שונה מהרגיל.