סוף סמסטר

 

"… הפעם האחרונה שבה ראיתי את פאיז

 הייתה בחתונתה של אחותי, והזיכרון המאושר האחרון ממנו הוא מאותו רגע שבו – למרבה הזעזוע של האורחים הדתיים יותר המתנזרים כליל משתיית אלכוהול – בירך פאיז את הזוג הצעיר והרים כוס שרי, מלאה עד לשפתה בוויסקי בן שתים-עשרה שנים. כשאני חושב על פאיז ונזכר באותה הסגת גבול טובת מזג, שהיתה בפירוש מכוונת, הוא מצטייר בזכרוני כגשר בין העולם המוחשי למטפורי, או כמו וירגיליוס, המוביל אותנו, בני דמותו האומללים של דנטה, דרך התופת. נדמה שהוא אומר לנו, שעה שהוא לוגם את הוויסקי מחלל הקודש שלו, שחשוב לחצות גם קווים מטפוריים, ולא רק מוחשים: לא להרשות שרעיונותיו של אחר בנוגע למיקומם הרצוי של הקווים יגבילו או יגדירו אותנו".

 

 

[סלמן רושדי נזכר בדודו המשורר הפקיסטני פאיז אחמד פאיז, מתוך "חצה את הקו הזה" בהוצאת מודן, 2005]

 

 

מוקדש לכולם, אך במיוחד לסטודנטים שלי, שסיימו היום שנת לימודים נוספת, ונקראים למלא באדיקות אחר המשפט האחרון.

14 Responses to “סוף סמסטר”


  1. 1 דוד 29/06/2007 ב- 19:17

    מה בדיוק רצית לומר בציטוט מרושדי?

  2. 2 נעמה 29/06/2007 ב- 19:31

    ובצדק
    מרענן לקרוא את מה שציטטת מסלמן רושדי.

  3. 3 מיה 29/06/2007 ב- 19:35

    דוד –
    השארתי לרושדי לומר. בדיוק את מה שנאמר כאן. לא לתת לרעיונותיהם של אחרים על "גבול" להגדיר אותנו או להגביל אותנו.

  4. 4 דוד 29/06/2007 ב- 19:56

    האם בעינייך יש טוב ורע מוחלטים? והאם גבולות הטוב והרע אסור שיגבילו אותנו?

  5. 5 מיה 29/06/2007 ב- 20:37

    טוב ורע מוחלטים? לדעתי אין. אבל היעדר חשיבה – זה יש הרבה. יותר מדי פעמים אנחנו מניחים לאחרים להחליט מהו הגבול, ולא בהכרח בין טוב ורע. לפעמים גם גבולות אחרים. למשל בין "נורמלי" ל"לא נורמלי". "יעיל" ו"חסר טעם". וכו'.
    כשאנחנו נותנים לאחר להגדיר עבורנו מהו הגבול ה"נכון", אנחנו בעצם מאמצים גבולות שאינם שלנו ומאבדים את הדבר החשוב מכל: את האוטנטיות שלנו. את עצמנו.

  6. 6 דוד 29/06/2007 ב- 20:53

    נניח שאת נתקלת בגבר שמכה את אשתו. הם גרים בדירה מעלייך. כשאת שואלת את הגבר למה הוא עושה כן, הוא עונה שזה במסגרת הגבולות של היחסים שלהם. שזה בסדר. האישה החבולה עונה שהיא מסכימה לגבולות האלה.

    האם זה בסדר? האם תתלונני במשטרה ותזהירי? או שלא תעשי דבר?

  7. 7 student 29/06/2007 ב- 20:57

    כסטודנטית ובכלל, זאת הברכה שאני הכי אהנה ליישם. מקווה שכך גם בודקים בחינות ועבודות באוני'.
    לחיים! להעלמות גבולותיהם אל אחרים בחיי

  8. 9 מיה 29/06/2007 ב- 21:36

    דוד, אתה שב ולוקח את הדיון למקום המוסרי ואני לא חושבת שעל כך רושדי מדבר.

    מה שמעורר השראה בהצעה הזאת של רושדי, אלו דווקא הגבולות הרחבים של הדיון, מעבר למוסרי.

    כך או כך, נראה לי שההצעה של רושדי תקפה גם לשאלות מוסריות: האם אדווח למשטרה או לא על שכנה מוכה? במקרה הספציפי הזה, אני מניחה שכן. אבל זה רק בגלל הגבולות שקבעתי לעצמי. ולא בגלל גבולות שהחברה, התרבות או כל מוסדיות אחרת הציבה ועל פיהם על כל שכן לדווח על כל שכנה מוכה.

    אבל האם לא אסייע בהמתת חסד של מישהו מיקיריי?
    אני לא יודעת.

    מהמעט שאני יודעת על הגבולות שלי, אני יכולה להבטיח לך שלא בטוח שאדווח על כל דבר שנחשב "רע", מה שזה לא יהיה, או שלא אבצע דברים שנחשבים "רעים" לפי הגדרותיהם של אחרים.
    ובכלל שהגדרותיהם של אחרים לא יהפכו להיות הגדרותיי שלי עד שלא יעברו בחינה מדוקדקת.

    ובהחלט גם בשאלות של מוסר

  9. 10 סטודנט של מיה 30/06/2007 ב- 01:41

    נראה לי שדווקא הבנתי טוב מאוד למה אאת מתכוונת

  10. 11 מיה 30/06/2007 ב- 10:25

    גם לי נראה שהבנת 🙂
    בהצלחה!

  11. 12 דוד 30/06/2007 ב- 13:44

    ראשית, אני לא בטוח שרושדי עסק בגבולות אסתטיים. היצירה של רושדי אינה עוסקת באסתטיקה אלא במוסר. זכותך לקחת אותו לאן שבא לך, אבל לא בכך רושדי עוסק. האם התכוונת לגבולות מטאפיסיים? אם כן, בכלל קשה לי להבין למה כוונתך.

    שנית, אנחנו חיים בחברה. אדם הוא יצור חברתי ונולד אל תוך חברה. מתוך החברה נברא המרחב הפרטי של האדם. אם אינך רוצה שיהיו גבולות חברתיים כלליים ומשותפים, עדיף שתסעי לאי בודד. היותך חברה בחברה אנושית מחייבת אותך ליטול חלק פעיל בעיצוב וגיבוש הקודים המשותפים שהחברה מתנהלת על פיהם.

    אני מניח שהעובדה שבעינייך אין טוב ורע מוחלטים גם גוררים עמדה פוסט-מודרנית על איזשהו מרחב אינדיבידואלי אוטונומי לחלוטין של האדם ביחס לחברה בה הוא חי ולהתעלם מההקשר האנושי-כללי של כל פעילות חברתית, גם זו האינדיבידואלית.

    עכ"פ, הגבול היחיד שאני מכיר, בתחום המוסר, נגזרים מהיות האדם תכלית בממלכת של תכליות, אם מותר לצטט את קאנט. אבל איך אמר ליבוביץ'? "אתם בטח תקראו לי ריאקציונר קאנטיאני".

  12. 13 מיה 30/06/2007 ב- 18:52

    גם אני לא חושבת שרושדי עוסק בגבולות אסתטיים. אני חושבת שהוא עוסק בגבולות אקזיסטנציאליים. המאמר שלו, שממנו נלקח הקטע הזה, נכתב (כנאום) לאחר נפילת התאומים, ולאור נסיון חייו האישיים בצל הפתווה.
    אם קראת, אתה ודאי יודע שהוא מדבר שם על מושג הגבול בהקשרים שונים. לא רק מוסריים. הרבה מהם
    אני באמת חושבת שרושדי קורא לכל אחד להגדיר את עצמו על פי גבולותיו. ולא על פי גבולות אחרים, שאחרים מצאו לנכון לקבוע עבורו.
    איך יקבע כל אחד את גבולותיו? זה כבר נתון לדיון, ורושדי אינו מדבר על זה.

    אם אתה שואל לדעתי – שאגב אינה דה-קונסטרוקטיבית פוסט מודרנית – הרי שאני מסכימה איתך ללא ספק כי האדם הוא יצור חברתי ומתוך החברה נברא המרחב הפרטי שלו..
    אבל, בתוך החברה הזו, האדם צריך לדעת לקבוע את גבולותיו.
    אין "מוסר חברתי" או "סדרים חברתיים" שהם הכרח חקוק בסלע. ועובדה היא שחברות שונות מציגות תורות מוסר שונות ואף אחת מהן אינה "מוסרית" או "אמיתית" יותר מרעותה.
    מה שכן אמיתי הוא ניסיון אנושי כן להגדיר את הגבולות של החברה שלתוכה נולדת, להגדיר מי אתה בגבולות אלו, מה גבולות הללו מתאים לך. מה מהם אינו מתאים לך. ולחיות את חייך בהתאם.

    וכל זה כלל לא אומר לנסוע לאי בודד ולחיות שם.

    זה פשוט אומר לחיות חיים פילוסופיים, של חקירה בלתי מתפשרת מתמדת.

  13. 14 לאה 30/06/2007 ב- 20:26

    נכון, מיה, גם אני חושבת שכל אדם צריך לקבוע את הגבולות המוסריים שלו במסגרת החברה בה הוא נמצא – בתנאי ומסקנותיו אינם פוגעים לרעה בזולתו, ולהפך עוזרים לאדם


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים


%d בלוגרים אהבו את זה: