רשימות עצים (2): הילדה שהפכה לעץ מלבלב – המשך

(על פי סיפור עם מקרנאטקה בתרגומו של א.ק. רמאנוג'ן)

 

 

כזכור, בסוף החלק הראשון של הסיפור, הותרנו בשולי הדרך את ה"משהו": יצור כלאיים שחלקו אדם וחלקו עץ ובסך הכל הוא אינו אף אחד מהם, לא עץ ולא בן אדם.

 

     ה"משהו" היה זרוק בתעלה בצד הדרך. מוקף בעלים שנסחפו עם הגשמים, ובאדמה, ובקליפות של פירות. שבע או שמונה עגלות בקר עמוסות כותנה חלפו בדרך הזאת. הנהג הראשון שעבר שם כלל לא הבחין ב"משהו". הנהג השני שחלף במקום חשב שה"משהו" הוא שד, ולפיכך האיץ בשוורים שלו ומיהר משם.

אבל הנהג של עגלת הבקר האחרונה לא יכול היה להתעלם מהמראה הנוגע ללב. הוא עצר את העגלה, הרים את ה"משהו" בידיו, התבונן לתוך עיניו היפות, ולקח אותו בחיקו.

 

 הנהג הזה היה בדרכו לארמון המלך בעיר אחרת. כשהוא הגיע עם עגלתו לארמון, הוא הניח את ה"משהו" בחזקתם של הקבצנים שבפתחי הארמון.

אתם יודעים איך בשולי הדרך המובילה לשערו של כל ארמון בהודו, ניצבת שורה ארוכה של קבצנים, גידמים, חיגרים, עיוורים, כולם מתחננים לנדבה. ומי מבין טוב יותר מאותה שורה ארוכה של מוכי גורל  לליבו של "משהו", כמו זה שבסיפור שלנו?

 

ה"משהו" ישב שם, גיבוב של אדם, ענפים ועלים, ומדי בוקר, כשהיו משרתות הארמון חולפות על פניו הן היו אומרות זו לזו: "הדבר הזה זורח כמו בתו של מלך"!

עד שאחת מהן לא יכלה לסבול יותר את המצב, ולקחה את ה"משהו" איתה.

 

עבודת עצים. ציור צפון הודי. קאמט פוטפורי

  

בינתיים, בארמונו, ישב הנסיך בחצר וחיכה לאשתו שתחזור. אחותו הצעירה שבה לארמון, ואיתה חברותיה, אך אהובתו הנסיכה לא הייתה איתם.

איפה היא? הוא ביקש לדעת

היא בטח מתעכבת מאחור, אמרה לו אחותו הצעירה והלכה לחדרה.

אבל כשהגיע הערב, והנסיכה עדיין לא חזרה, הוא הכניס את אמא שלו לתמונה.

מה עשית לנסיכה? היא חקרה שוב ושוב את בתה הצעירה. אבל הבת התעקשה ואמרה לא עשינו לה שום דבר. אם היא החליטה להתעכב בדרך זו בעיה שלה.

בהתחלה הנסיך עוד חיכה.

חמישה ימים חלפו. שישה ימים. חמישה עשר ימים. הנסיך לא יכול היה לחכות יותר לחדשות מאישתו. הוא עטה גלימה של פרוש, הפסיק לספר את שערותיו ולגזור את ציפורניו ויצא מן הארמון לחפש אחר אישתו.

 

 לא היה לו מושג שאשתו הפכה ל"משהו". הוא לא ידע שהיא חיה עם משרתות בארמון אחר, והוא לא ידע שהארמון האחר הנו הארמון של אחותו הבכירה, ושל בעלה המלך. פעם אחת הביאו המשרתות את ה"משהו"בפני המלכה ושאלו אותה אם יוכלו להחזיקו בתוך הארמון. המלכה אמרה: "ה"דבר" הזה מקסים מאוד. הוא יהיה אור בוהק בארמון שלנו, אבל האחריות עליו היא שלכן", והמשרתות נענו בשמחה.

 

מה הן לא עשו. שטפו אותה ומשחו אותה בשמנים ועטפו אותה בבדים הטובים ביותר, השקו אותה והאכילו אותה. אבל ה"משהו" נשאר תמיד חצי. הוא לא נהיה שלם.

 

 

כשהנסיך המשוטט הגיע לפתחו של אותו ארמון, הוא כבר נראה כמו אדם מוטרף לחלוטין. שערותיו גדלו פרא, וכפות רגליו היו סדוקות ומלוכלכות, שיניו צהובות, ועיניו מתרוצצות בחוסר מנוחה.

כשהמשרתות ראו אותו יושב מחוץ לשערי הארמון הם רצו אל המלכה ואמרו לה: גבירתנו! איש אחד יושב בחוץ ודומה מאוד לאחיך!

למלכה לא היה כוח לכל זה, אבל היא הציצה דרך אחד החלונות ואמרה: הוא באמת דומה לאחי. קראו לו שייכנס.

     גם לאח לא היה כוח לכל זה. בשלב הזה הוא כבר היה מאוכזב מאוד מהחיים. הוא נכנס לארמון באי חשק והמלכה אמרה: זה באמת אחי. היא הורתה למשרתות לרחוץ אותו, לגלח את שיערו, למשוח את גופו בשמן, לנקות את רגליו, להלביש אותו בבגדים נקיים, לעסות את צווארו, להאכיל אותו במיטב המאכלים מדי יום.

אבל מה שהן לא עשו, אחיה של המלכה לא הסכים לפתוח את פיו ולדבר.

המלכה חשבה לעצמה: למה הוא לא מדבר? אולי איז שד הטיל עליו קללה?

היא התחילה לשלוח אליו את המשרתות היפות ביותר שלה מדי לילה. המשרתות היו מלטפות אותו, מעסות את רגליו, מדברות אליו.

אבל מה שהן לא עשו, אחיה של המלכה לא הסכים לדבר.

 

 בסוף המשרתות שלחו אליו את ה"משהו". הן הושיבו את ה"משהו" בקצה מיטתו. המלכה די נגעלה מהרעיון הזה, אבל כבר לא היו לה רעיונות משלה.

ה"משהו" החל לעסות את רגליו של הנסיך בזרוע גידמת. ה"משהו" גנח. השמיע קולות. ולבסוף הנסיך הרים את מבטו והסתכל: הוא זיהה מיד את אשתו.

 

 לאחר שלא דיבר עם איש, הנסיך פתח את פיו ושאל אותה מה קרה לה כל החודשים הללו.

ה"משהו", שלא פתח את פיו מזה חודשים, סיפר לו הכל.

ומה נעשה עכשיו? שאל הנסיך.

אין הרבה מה לעשות, אמר ה"משהו". נוכל רק לנסות. הבא לי שני כדי מים מהנהר, ואל תיגע במים אפילו בקצות אצבעותיך..

משהביא הנסיך את המים, היה ה"משהו" שקוע במדיטציה.

עתה, שפוך אותם עליי ואני אהפוך לעץ. איפה שתראה ענף שבור – תקן אותו. היכן שתראה עלה קרוע – השב אותו למקומו. וכשתסיים, שפוך עליי את הכד השני.

ה"משהו" שב למדיטציה.

 

  הנסיך שפך את המים. ה"משהו" הפך לעץ. אבל הענפים כולם היו שבורים והעלים היו קרועים. ולפיכך הנסיך עמל שעות ארוכות בתיקון העץ הזה. לבסוף, כששפך את כד המים הנוסף, העץ שב להיות אדם שלם.

הילדה, אשתו, נעמדה מולו, התנערה מטיפות המים ונפלה מיד לרגליו של בעלה.

מיד לאחר מכן היא רצה אל המלכה, העירה אותה משנתה ונפלה גם לרגליה. אחרי הכל, זו הייתה גיסתה. היא סיפרה לה הכל והמלכה החזיקה את הזוג בארמונה עוד שבועות רבים, בהם ביקשה רק להאכיל אותם מהבוקר עד הלילה.

 

אבל בסוף הם חזרו לארמון שלהם.

המלך ערך לכבודם תהלוכה שלמה והוביל אותם מסביב לעיר כשהם רכובים על פיל.

לאחר שסיפרו למלך ולמכלה את כל קורותיהם, ציווה המלך להכין בור עמוק ולשפוך לתוכו שבע חביות של סיד רותח. כשהבור היה מוכן הוא השליך פנימה את בתו הצעירה. וזה הסוף.

 

ציור על עלה צפצפה. קאמט פוטפורי

 

מה זה בכלל אומר להפוך לעץ? כמה זה גמיש? כמה זה קשיח?

מי יכול להרוס ומי יכול לתקן?

ומה מאפשר לנו לשנות את הצורה הנוכחית שלנו בעולם?

המשכו של הדיון מחר. אבל אפשר גם להתחיל כבר עכשיו…

16 Responses to “רשימות עצים (2): הילדה שהפכה לעץ מלבלב – המשך”


  1. 1 יורם 22/07/2007 ב- 20:53

    הסיפור, רמנוג'ן והעיבוד

  2. 2 דבי 23/07/2007 ב- 01:32

    מי יכול להרוס ומי יכול לתקן? אמר הרבי נחמן מברסלב: "מי שמאמין שיכולים לקלקל שיאמין שיכולים לתקן".
    אמונה, אהבה, רצון, אין כמעט דבר שיעמוד בפניהם.
    מהי 'הצורה הנוכחית שלנו בעולם'? גופנו? נפשנו? שניהם גם יחד? אף לא אחד מהם?
    'להפוך למשהו אחר'? אולי הסוד הוא בהבנה שאחרי ככלות הכל, הכל קוֹרַץ מאותו יסוד.

  3. 3 מיכל 23/07/2007 ב- 10:13

    יפים הדברים שהבאת של רבי נחמן. אבל אם הכל קורץ מאותו יסוד, ורק תפש צורות שונות בדרך היווצרותו, איך ז מסביר את השינוי הפשוט כל כך בין הצורות?
    הרי בן אדם הוא שמונים אחוזים מים, אבל לא בקלות כל כך הוא הופך לאוקיאנוס? למרות שהיסוד הוא אותו היסוד.

    ומצד שני – איך זה מסביר שרק ילדה אחת הצליחה להפוך לעץ, אבל האחרים לא? זה כנראה לא מספיק להיות עשויים מאותו יסוד, צריך עוד משהו נוסף…

    מה את חושבת?

  4. 4 אורית 23/07/2007 ב- 11:21

    בור הסיד הרותח בסוף קצת קלקל לי את הסיפור.

    אם להתייחס לדיון שתתחילי מחר, בעייתית קצת האמירה של הסיפור שאדם לא יכול להיות בו זמנית גם וגם. או אדם או עץ, כל צורה אחרת שמכירה בדואליות נתפסת בסיפור כפגומה .

  5. 5 סטודנטית 23/07/2007 ב- 13:11

    כלומר, לא לגמרי ילדה ולא לגמרי עץ – במצב זה היא לא יכולה לתפקד כילדה או ללבלב כעץ. מדוע אמריה זו היא בעייתית? הרי לא מדובר כאן על עץ במובן מטאפורי, אלא על עץ של ממש, עם ענפים ועלים, שאינו יכול ללכת…
    מדוע, אם כך, בעייתית האמירה שאדם לא יכול להיות בו זמנית גם וגם? עצים, כשהם עצים, הם עצים ובני אדם הם בני אדם.

    דווקא לא התייחסו אליה ממש כפגומה – היו שחששו ממנה, כפי שפעמים רבות חוששים מהלא מזוהה והלא מוכר, או שדווקא התפעלו ממנה.

  6. 6 מעיינת 23/07/2007 ב- 14:19

    בעקבותיו.
    מעבר לבור הסיד, על גבול אחד חבל לי כי עברו בנקל: זה המפריד בין ילדה לאשה. ילדה הייתה כשהשיאוה ולא פלא כי נותרה כזו לאורך העלילה כולה יחד עם היותה כבר, בהכרח, גם אשה (וכל זה אינו מתרחש באגדות בלבד).

  7. 7 מעיינת 23/07/2007 ב- 14:23

    לא מתרחשות באגדות בלבד.

  8. 8 יונת 23/07/2007 ב- 15:39

    כשה"משהו" היה בין ילדה לעץ, היו כאלו שראו בו זוהר של "בת של מלך", כלומר היה בו משהו יפה יותר מבנות אנוש רגילות!
    בסך הכל, גם מתוארת חמלה גדולה ביחס של האנשים אל ה"משהו" – רכב העגלה, המשרתות בארמון, אפילו המלכה. לא כולם נרתעו, כי כנראה היה ב"משהו" דבר מה שנגע ללב של כולם.

    אולי זה מה שכולנו רוצים להצליח להגיע אליו? איז שלב של שינוי, שמעיד שהצלחנו להתגבר על הצורה האנושית שלנו, שמגבילה כל כך?

  9. 9 יונת 23/07/2007 ב- 15:42

    למה חבל לך שהילדה היא גם אישה? הרי היא אחת של "גם וגם", הלא כך?
    אולי זו אמירה על כולנו – אף אחד מאיתנו אינו רק ילד, רק בוגר, רק עץ, רק אדם וכו'?

    אם חושבים על זה ככה, זו מחשבה די משמחת, לא?

  10. 10 דבי 23/07/2007 ב- 18:15

    אני סבורה שכיוון שהכל קורץ מאותו יסוד, הסוד טמון בַּמִּבְנֶה, בסדר ובצפיפות החלקיקים (ובַּבִּינָה).

  11. 11 דבי 23/07/2007 ב- 18:18

    ל'בִּינַת הַלֵּב' אותה ביקש שלמה המלך, שהיה החכם מכל אדם וידע לדבר (אפילו) בשפת החיות.

  12. 12 מיכל 23/07/2007 ב- 18:38

    עכשיו, שהזכרת את שלמה המלך שדיבר בשפת החיות, התחלתי לתהות האם הכוונה היא שהוא ידע גם להפוך לחיות הללו. כמו הילדה שפשוט ידעה להפוך לעץ. ובעצם ידעה את "שפת העצים".
    אם גם לזה הכוונה ב"בינה", אני חייבת להודות שהרעיון הזה מקסים אותי לגמרי!

  13. 13 דבי 23/07/2007 ב- 20:09

    אם את והכלל חד הם, אין צורך "להפוך" לדבר מה אחר, שכן את הינך וה"אחר" בו-זמנית.

  14. 14 מיכל 23/07/2007 ב- 20:15

    אבל בפועל אני לא הופכת לעץ.
    אפילו אם אני והעץ והציפורים והעננים כולנו אותו הדבר. יש משהו שקורה בסיפור הזה שלא קורה בחיים שלי.

    מתי, בתוך כל הזהות הזאת, אדם באמת משנה את צורתו?

  15. 15 מעיינת 23/07/2007 ב- 20:55

    שוב עלי להפריד, והפעם בין אשה שהיא גם ילדה שזה עשוי להיות משמח ונפלא, לבין ילדה שהיא גם אשה שזה רחוק מאוד מאוד מלשמח.
    כך או כך אין זה מרכז כובד בסיפור כלל, ודווקא בגלל האגביות הזאת התעוררתי.

  16. 16 lili 23/07/2007 ב- 21:50

    מדובר על מהות של עץ, וזו אלגוריה גדולה שכוללת את הכל בתוכה.
    מהות של עץ לדעתי אוספת בתוכה כל מני איכויות. אולי כמו שקט פנימי, כמו פריחה, לבלוב ויופי (שהרי לא עזב את הילדה/אישה לאורך כל הסיפור)
    זה יכול להיות באותה מידה יופי פנימי – במיוחד אם זו אלגוריה.
    והסיפור מכיל גם איכויות של נאמנות (הרי הבעל של ה"דבר" לא נטש אוץו, אלא התגעגע), של ויתור.
    מדהים
    סיפור עם עומק אינסופי


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים


%d בלוגרים אהבו את זה: