אבידות מציאות (בעניין המנטרה מהשבוע שעבר)

יצירות גדולות בהודו מטבען להיאבד ולהימצא.

 

פעמים רבות, סיפור היאבדן והימצאותן הופך לחלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. למשל הטקסט הטנטרי המפורסם, הסאונדריה-להארי, שבעצמו מדבר על סוד קשרם העמוק של האדם והאלה. כתיבתו מיוחסת, לפי מספר מסורות לשנקראצ'ריה, שבעת מסע עלייה לרגל במעלה הר קאילשה חרט את פסוקיה של היצירה על אבני ההר. ההר הוא כמובן האלה פרווטי. בנה, האל גנש, לא אהב את ההשחתה של אמו ומדי לילה מחק מעל האבנים את הפסוקים שנחרטו בהם ביום קודם. היצירה הזאת נמחקה ונאבדה בעודה נכתבת, ואז נכתבה ונמצאה מחדש וחוזר חלילה. ולדעתי זו גם הפרקטיקה אליה היא מכוונת את קוראיה האדוקים. להימחק ולהימצא.

 

יצירות אחרות נאבדות סתם כך. הן נקברות במרתפי ביתה של משפחה כפרית נידחת ומשתכחות שם במשך דורות רבים. לפתע מגיע איש זר ממקום אחר, מזמן אחר, ושולף שירת ענק סנסקריטית מתהומות הנשייה.

 

אני מספרת את כל זה כי הבוקר אבד לי הבהוג'ה-פרבנדהה, סיפור עלילות המלך בהוג'ה מימי הביניים, שכבר הוזכר כאן בהזדמנויות שונות ושהוא הספר ההודי החביב עליי ביותר. כשיצירות כאלו נאבדות בחדר עבודתי, אני רואה בכך ציווי פנימי של היצירה עצמה – עליה להיאבד. ועליה להימצא. זוהי זרימתה הטבעית בעולם. ואין לכך כל קשר לאירגון הפנימי שלי, או להיעדרו.

היאבדות זמנית כזאת הכרחית אולי לקיום של כולנו.

ולמען האמת, ממש כמו הספרים הללו, גם אני מאוד אוהבת לפעמים ללכת לאיבוד.

אלא שהבוקר חשבתי להביא בפניכם סיפור משם ממש, מהיצירה שנאבדה. ומכיוון שהיא לא תימצא עד שלא ידיע זמנה להימצא, עליי להביא אותו כאן באופן קצת מקרטע, מהזיכרון.

 

זה קשור לפוסט הקודם. וזה מדבר על האלה.

שני משוררים (ענקים, אדירים, אבות המסורת) קלידאסה ובהוובהוטי התווכחו ביניהם מי מהם משורר טוב יותר. הוויכוח לא הגיע לכדי הכרעה ונדמה לי שהיה זה בהוובהוטי שהציע שיילכו שניהם לאלה ויתנו לה לשפוט.

האלה, כזכור, היא אלת השפה. כלומר, היא השפה עצמה. היא יודעת להבחין כיצד משתמשים בה. היא מבינה את הצורות שעושים בה. ומכיוון שמקום משכנה הוא בצפון הרחוק, בקשמיר, עלו שני המשוררים אליה ושטחו בפניה את טיעוניהם.

האלה ביקשה מהם שיניחו לפניה את בתי השיר שחיברו. היו אלו בתי שיר של ארבע שורות כל אחד, שתיארו באופן מושלם, דק ומדויק את רגע השיא של מעשה האהבה (ואולי כשהיצירה תימצא אוכל להביא אותם כאן בפניכם. כמה חבל).

האלה, באותה העת, ישבה לחופה של בריכת מים במקדשה, ולצידה המשוררים. היא הניחה את בתי השיר על שני עלים ושלחה אותם לשוט במים.

עלה אחד, זה של קלידאסה, שקע מעט יותר. כלומר, היה בו כובד דק שלא נמצא בזה של בהוובהוטי. האלה שלחה יד אל אוזנה, ומתוך עגיל-הלוטוס שבה קטפה אבקן אחד ומתוכו הוציאה גרגר אבקן בודד והניחה על בית השיר של בההובהוטי. כמו ירקן המאזן משקולות על מאזניים. העלים התאזנו במים.

 

שירו של קאלידסה היה טוב יותר מזה של בהובהוטי בגרגר אבקן-לוטוס אחד בלבד.

אך עדיין היה הוא טוב יותר.

האלה הכריזה על קלידאסה – לא רק כמנצח, אלא כעל התגלמות שלה עצמה. היא קבעה כי הוא אל. ובעצם, אלה.

 

 

איך מודדים שירה?

במים.

במשקל סגולי.

באבקני פרחים.

על גבי עלים.

ואת המילים עצמן ניתן לראות ממש. ולשאת ולהניח.

 

וההבדל בין משורר אלוהי למשורר שהוא האלה עצמה אינו גדול מגרגר אחד של אבקן-הלוטוס. ובכל זאת הוא גדול מאוד.

 

הקידוד המנטרי של השבוע שעבר זכה לכל מיני סוגים של פיצוחים. היו מי, שכמו אסף, הקדישו לו כמה שעות שיטתיות והגיוניות מאוד. לעומתו, יותר מעשרה מיילים הגיעו אליי וקראו לי להסיר מהר את שם התמונה, כי הפיתרון מופיע בה. אבל גם הבחנה בשם התמונה היא דרך כשרה לפתור. היו אנשי גוגל. ואנשי-קודים, מפצחים טבעיים ומיומנים שהספיק להם מבט אחד ואז התפשט חיוך על פניהם. והיו את אנשי החמש דקת. ואנשי הרבע שעה.

האלה, רציתי לומר, והקירבה אליה, אינם כלל מה שנדמה לנו. המסורת הלשונית ההודית יודעת את זה: גם המפצחים המיומנים ביותר וגם המהירים יושבים בסוף על גדות אגם מי התודעה שבמשכן האלה בקשמיר ונמדדים שם במשקלם הסגולי של גרגירי אבקנים.

 

והפיתרון, כפי שהובטח, הוא:

No question is so difficult to answer as that to which the answer is obvious""

 

 

**ואגב, הורליקס הוציאו פרסומת מקודדת נוספת לילדים, הפעם עם מספרים, ללא מעורבות של אלת השפה. ובכל זאת אני משאירה את זה כאן, למרות שאין לי הרבה מה לומר על זה, חוץ מאת הפיתרון.

  

 

7 Responses to “אבידות מציאות (בעניין המנטרה מהשבוע שעבר)”


  1. 1 דבי 01/12/2007 ב- 12:20

    היצירה היא חידה בפני עצמה. הסיפור שהבאת על "הסאונדריה-להארי" נפלא. האסוציאציה המיידית שעלתה בי היא "המיתוס של סיזופוס" – דבר מה שנמצא בתנועה מתמדת, זרימה מעגלית אינסופית של התודעה. למעשה, אפשר לומר זאת על כל יצירה: האדם שהיית כשקראת / צפית / האזנת לה משתנה ללא הרף, (ואף הנסיבות: הזמן ו/או המקום) ולכן בפעם הבאה שתחשף אליה, אף אם חלפה שניה אחת בלבד, והיצירה, לכאורה, לא השתנתה – אתה כבר אדם שונה, הבוחן את היצירה ב"עיניים חדשות", בפעם הראשונה.
    תודה לך, מיה, הפוסטים שלך נפלאים!

  2. 2 דבי 01/12/2007 ב- 12:29

    ומחשבה נוספת, באשר למשקלו הסגולי של אבקן הלוטוס המכריע את הכף. שאם שינה האבקן את המשקל, אפשר היה להניח אבקנים במקום שירים אבקנים, ואם כך, אולי אבקני הלוטוס הם, בעצם, השיר האמיתי.
    ואולי מכך נובעת התרעומת של האל גנש, בנה של האלה בסיפור הקודם. אולי יצא קצפו על הניסיון לכתוב על הטבע (לחרוט על ההר).

  3. 3 אורית 01/12/2007 ב- 18:56

    מישהו יכול להסביר לי בבקשה?

  4. 4 יונתן 01/12/2007 ב- 22:15

    "בראשית היה הדבר, והדבר היה את האלוהים ואלוהים היה הדבר"
    הבשורה על פי יוחנן, פסוק ראשון
    (דבר מופיע פה במובן של דיבר כמובן, לא של חפץ).

  5. 5 מיה 02/12/2007 ב- 10:36

    דבי – תודה!
    מה שאת אומרת בהערתך הראשונה הוא רעיון מאוד "בורחסי", אבל כזה שבהחלט מהאפיין גם את המחשבה ההודית.
    ובעניין השירה שהיא אבקנים – זה רעיון מקסים. ובמיוחד ההבנה שלך, שהשירה אינה דבר מה מופשט. זה חוזר על עצמו בכל מיני יצירות סנסקריטיות שאני קוראת – יש לחפש אותה בחומרים המוחשיים ביותר שסביבנו.אפשר להרים אותה בשתי ידיים ממש. וכן, זה יכל להיות בטבע.

  6. 6 מיה 02/12/2007 ב- 10:37

    אתה חושב שזה אותו הדבר?

  7. 7 איש זר 04/03/2008 ב- 03:52

    איש זר ממקום אחר, מזמן אחר,
    שולף שירת ענק
    מתהומות הנשייה
    איש שיודע לסדר את ההברות,
    את הצלילים ואת האותיות בהרכבים "נכונים",
    יכול ממש לברוא דברים בעולם בכוח השפה בלבד.
    יודע איך להמיס את העולם באמצעות מילים וצלילים.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים


%d בלוגרים אהבו את זה: