המשקפיים של המהאטמה

 

ברגע האחרון הושבו משקפיו, סנדליו, שעון הכיס ושתי קערות של גנדהי להודו.

זה קרה שעות ספורות לאחר שהאספן ג'יימס אוטיס הודיע כי ימכור את הפריטים במכירה פומבית בניו יורק ואז החליט שלא ימכור אותם  ולאחר שאיל הליקר ההודי ויג'אי מאליה החליט כי כך או כך מוטב יהיה לקנות את הפריטים ולהשיבם אחת ולתמיד לידיים הודיות מאשר לסמוך על אספן אמריקאי בעל רגשות מתחלפים. 

ובכן, איזה שבוע זה היה!

 

גנדהי והמשקפיים

 

הכל התחיל עם הודעה רשמית של בית המכירות הפומביות Antiquorum Auctioneers בניו יורק, שבראשית מאי יועמדו החפצים האישיים הנ"ל של המהאטמה למכירה פומבית ושצפי הרווח עומד על שלושים אלף פאונד.

להזכירכם, גנדהי לא לבש הרבה.

 

 

לא איש של אקססורזי. גנדהי

 

פרט לדהוטי הלבן יש להניח שהמשקפיים, הסנדלים, ושעון הכיס היו מהאקססוריז היחידים שבכלל היו לגופו.

לא פלא שממשלת הודו נזעקה לעצור את המכירה: הטענה הרשמית הייתה שחפציו המעטים של גנדהיג'י הם בגדר אוצר לאומי שכלל אין להוציאו מהודו.

אבל יש להניח שרגש עמוק מזה הניע את הלחץ האדיר שהופעל על הממשלה בשבוע האחרון: גנדהיג'י כבר מזמן נחשב לאל. מכירת החפצים המעטים שהיו לגופו כמוה כמכירת חפציו הקדושים של אל, שלמעשה נחשבים בעצמם כחלק מאיבריו.

 

 

חפציו-איבריו של האל גנדהי

 

ממשלת הודו הכריזה שמדובר בעלבון צורב והזכירה כי הצליחה כבר לעצור מכירה מיועדת בקריסטיז של מכתביו של גנדהי ב 2007.

 

במקביל פירסמו העיתונים נתונים מרגשים. למשל שמשקפיו של גנדהי ניתנו על ידו לקולונל בצבא הודו בשם שירי דיוואן נאוואב לו הוא אף אמרו: "משקפיים אלו העניקו לי את החזון לשחרר את הודו". הסנדלים ניתנו ב – 1931 לפקיד ביטי בכיר, ואילו השעון יתן לאחייניתו אבהה גנדהי, מי שהיתה העוזרת האישית שלו במשך שש שנותיו האחרונות ושבזרועותיה נפל לאחר שנורה.

 

לאחר הדברים הללו נראה כי הלחץ הציבורי עומד להתפקע מתוך רגשותיו הוא.

 

לבסוף, כאמור, היה זה המיליונר מאליה, שהצליח נכון לאמש לרכוש את חפציו של המהאטמה בלא פחות מ 1.8 מיליון דולר, חלק זעום מרווחי אימפריית הליקר שברשותו. כל זה, כדי להשיג את חפציו של מי שבעצמו התנגד נחרצות לאלכוהול, על כל צורותיו, להשפעות מערביות קלוקלות וביניהן תפישות קפיטליסטיות מערביות, ולהאלהה בדיוק מהסוג שנעשה דווקא לו.

 

 

מקדש גנדהי מנדפם בקרלה, היכן שהוצג אפרו של גנדהי לפני שפוזר בים

 

 

פסלו של גנדהי מחוץ למקדש קירטי מנדיר בגוג'אראט

 

 

מקדש רחוב של גנדהי, אחד מני רבים, מחוץ לתחנת הרכבת ויקטוריה בצ'נאי, טמיל נדו.

 

 

ועכשיו גם בניו ג'רזי – מקדש גנדהי בשלבי הקמתו האחרונים

 

 

 

12 Responses to “המשקפיים של המהאטמה”


  1. 1 תומר 09/03/2009 ב- 13:02

    אגב, איסוף החפצים-איברים של האדם-אל יכול לעיתים להיות רב ערך מבחינה היסטורית-ביוגרפית: זכורני שנכנסתי בהזדמנות אל "מוזיאון רמאנה מהארשי" שנמצא בפאתי האשרם שלו בטירוונאמאלאי, שם חזיתי, מאחורי זכוכיות עבות ומבהיקות כמובן, באוסף חפציו. למהארשי היו דווקא כמה וכמה אקססוריז, למרות שכמו גנדהי נהג ללבוש מעט מאוד. ביניהם הופתעתי לראות אוסף נאה של כחמשה-שישה פייפים, כלומר כלי עישון של טבק. מסתבר, אם כן, שהגורו הגדול היה חובב עישון, דבר שכמובן אינו מוזכר בשום ביוגרפיה רשמית. מזל שלא מעיזים לזרוק שום דבר שהוא נגע בו. ויש לי גם סיבה טובה ומגובה בעדות להאמין שלא רק טבק היה נכנס אל פיות הפייפים ההם. ועל כך נאמר, בום שיווה ופורים שמח.

  2. 2 מיה 09/03/2009 ב- 13:09

    פורים שמח, תומר, יש לך תמונה מהתחפושת של אתמול?
    כמובן שאין בעיה עם איסוף פריטיהם של האנשים-אלים. הבעיה היא רק במסחר שנעשה באותם חפצים, במכירות פומביות, כבפריטים מפחי האשה של אנשים-אלים הוליוודיים.
    לגנדהי אגב יש מוזיאון קטן ומקסים בבנגלור ובו פריטים שונים ומפתיעים מאחורי זכוכיות הודיות עבות. כנראה שגם הוא, למרות שלא היו לו הרבה דברים נהג מפעם לפעם לחדש את המלאי. כך לגבי זוגו הסנדלים, אינספור העטים והמוני הדהוטיס.

  3. 3 תומר 09/03/2009 ב- 13:39

    לי אין תמונה, אבל התלמידים שלי צילמו אותי, כך שזה רק עניין של זמן לפני שזה יעלה לרשת : )
    אבל היה לי הכל: דהוטי, שאל בז', מקל ביד אחד וגיטה בשנייה.

  4. 4 יהודית 09/03/2009 ב- 17:19

    אבסורד, אבל אבסורד מקסים.

    ושוב – רק בהודו

    עירבוב האלוהות, המכירה הפומבית, האלכוהול

    איזה בלגן

  5. 5 יוסף 09/03/2009 ב- 20:08

    גנדהי בכלל ראה מימיו סכום כזה של 1.8 מיליון דולר?

  6. 6 שמשית 09/03/2009 ב- 22:15

    וכמה רחוק הסיפור הזה מכל החזון של גנדהי.

    אפילו המשקפיים ש"העניקו לו את חזון הודו העצמאית"… מעניין אם גנדהי היה מסכים בכלל למכור אותם בכזה סכום ועוד שהכסף יעבור לידיים אמריקאיות דווקא.

    האמת היא שסיפורים כאלה ממלאים אותי צער עמוק, למרות שמקריאה של הבלוג הזה אני מבינה יותר ויותר שגם "עבודת האלילים" הזאת היא התרבות שלנו.

    חוזרת אל הספר ואל גנדהי של ימי התמימות…

  7. 7 xman 09/03/2009 ב- 23:12

    תגיד יוסף, זה משנה?

    ותומר – אחלה רעיון לתחפושת. איך לא חשבו על זה קודם?

    ומיה – תודה על פוסט מצוין

  8. 8 רוני 10/03/2009 ב- 09:47

    להעריץ. מובן שגם אני מעריצה את גהנדי, קשה ללמוד על האיש ולא לחוש איזו יראת כבוד, על אף שהודות ליוחנן גרינשפון למדתי המון גם על הצדדים הפחות מקסימים שלו.
    היתה באיש הזה עוצמה רבה של אמת, ומשמח אותי שגם הוא אייקון של המאה העשרים, וגם מאמא תרזה ונלסון מנדלה, ולא רק מרילין מונרו אלביס.

    (כוחם של חפצים גדול מאיתנו: הם לא מזדקנים, ההתפוררות שלהם קורית בטווח זמנים ארוך בהרבה מחיינו, נדמה שהם כמעט מסוגלים לעצור את הזמן. איך אפשר לעמוד בפני הקסם הזה?)

  9. 9 מיה 10/03/2009 ב- 13:57

    לגבי הצורך להעריץ – שגורם לנו להמליך אלים ואלילים ומלכים וכוכבים.

    ולגבי הקוטביות של גנדהי.

    וכמובן בכל מה שנוגע לחפצים. בין אם הם עוצרים את הזמן או אוצרים בתוכם פיסות של רוח חיים. בהודו יש יחס מיוחד לחפצים מסוימים. למשל לתכשיטים. לאבנים. יש בהם כוחות וזכרונות, וממש פיסות מגלגולי חיים. אני באופן אישי מתחברת לזה מאוד, ובמקומות סודיים בבית מטמינה פיסות חיים שלי שאהבתי או של אחרים שאינם כבר.

    כמובן שכשזה מגיע לגנדהי, אי אפשר להתעלם גם מהאבסורד 🙂

  10. 10 מרית 10/03/2009 ב- 14:58

    לפני כמה שנים כשעברתי ליד בית כנסת בשכונת שפירא, ראיתי על לוח המודעות פתק חגיגי, שהגיעה לבית הכנסת אדרת של איזה צדיק ממרוקו (נדמה לי), ובאי בית הכנסת מוזמנים לגעת בה ולהתפלל אליו. והיה גם הסבר, שהצדיק מקשיב לכולם, אבל הנגיעה באדרת היא כמו משיכה בשמלתה של אמא, כדי להסב את תשומת לבה…

  11. 11 מיה 10/03/2009 ב- 16:20

    מרית, האם זה מה שהיה כתוב? משיכה בשמלתה של אמא? או שזה דימוי שלך?
    אני שואלת כי בהודו נעשים אינספור נסיונות יומיומיים כדי להעיר את האלוהות, למשוך את תשומת לבה, להשיב אותה למודעות ולזמינות עבור האדם.
    בין השאר המאמין שנכנס למקדש מצלצל בפעמון, ולעתים אף במספר פעמונים כדי לבשר על בואו ולוודא שהאל אינו רדום בשעת הביקור..

  12. 12 מרית 10/03/2009 ב- 17:30

    כך בדיוק היה כתוב
    כל כך מוחשי ונוגע ללב ובלתי נשכח


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים


%d בלוגרים אהבו את זה: