פרוייקט הזיכרון ההודי

 

ממה עשוי הזיכרון? הודו עסוקה בשאלה הזאת מזה אלפי שנים.

קלידאסה כתב את המחזה המפורסם שלו, שקונטלה, כבר במאה הרביעית, ובמרכזו נערה יפהפיה אחת שאיבדה טבעת שניתנה לה על ידי אהובה הנסיך, ולצידה קללת-שיכחה מוטלת על אותו הנסיך שעתה אינו יכול לזכור עוד את שקונטלה שאוהב ליבו ללא אותה הטבעת.

בסיפורים אחרים נכנס החכם נארדה לתוך אגם מים, ויוצא ממנו כאישה, השוכחת לחלוטין שרגעים ספורים קודם לכן הייתה גבר, ואז מקימה לעצמה חיים חדשים מלאי אהבות, כאבים, שמות יומיום ועצבונות לב, ואז חוזר לרחוץ באותו האגם ויוצא ממנו מחדש כנארדה. הדבר הראשון שהוא עושה ביוצאו מן המים האלה הוא לבקש מהאל שמעתה יזכור את החוויה הזאת כל חייו.
אבל האם זה יעזור לו לזכור הלאה את כל המעברים שעובר אדם באינספור לידותיו?
 
אנושה יאדאב (anusha yadav), אמנית וצלמת שגדלה בג'איפור, מאמינה שהזיכרון עשוי מתמונות. ושמכל התמונות שבעולם ניתן לספר את ההסטוריה ההודית בצורה הטובה ביותר דווקא מתוך תמונות משפחתיות, פרטיות, של ימי חול ושל אירועים. את הפרויקט הנוכחי שלה היא מכנה "פרויקט הזיכרון ההודי",  ולתוכו היא מאגדת תמונות מאלבומים פרטיים שנשלחות אליה מרחבי הודו.
 
לדבריה של אנושה התמונות חושפות אנתרופולוגיה עדינה. את המרחק שבין זוגות נשואים. את האופנים המשתנים שבהם נשים נעמדו מול צלמים. את היחס בין הורים לילדים, בין אנשים לבתיהם, בין ימי חופש לימי עבודה.
הפרויקט עדיין בהתהוות. עדיין אין שורה סופית. אם בכלל תהיה כזו אי פעם. אבל כבר מעניין להסתכל בו ובטקסט שנלווה לתמונות הללו. הנה כמה מהן. אבל בעיקר, כך נראה לי, מומלץ לגשת ללינק.כל התמונות שכאן לקוחות משם.

 

 

 
 
 
 

 
 
 
 
 

7 Responses to “פרוייקט הזיכרון ההודי”


  1. 1 רוני 14/03/2010 ב- 00:10

    לא יודעת אם אני מסכימה שהזכרון בתמונות. לפעמים התמונות מוחקות את הזכרון ומותירות במקומו את עצמן.
    אבל הצילומים מרתקים ומטרידים. תודה.

  2. 2 מיה 14/03/2010 ב- 00:14

    רוני יקרה,
    אני חושבת שאת צודקת בכל מה שקשור לזיכרון פרטי. אבל אנושה יאדאב עוסקת בזיכרון תרבותי, אם בכלל יש דבר כזה, ואז יש לצילומים מאלבומים פרטיים מקום מאוד עוצמתי, לדעתי. בכל אופן, ביחס לתיעודים ה"היסטוריים" יותר, המסודרים, מנומקים ופעמים רבות חסרי העידון המיוחד שיש רק בתיעודים המשפחתיים.

    את מה מצאת מטריד?

  3. 3 ירונה 14/03/2010 ב- 10:57

    תמיד אהבתי לנבור באלבומי משפחות לא שלי.. ואף פעם לא גיליתי לאף אחד… אני שמחה לגלות שיש עוד אנשים שעושים את זה, ואפילו בפומבי. תודה שהבאת את התמונות האלה.

  4. 4 אביב 14/03/2010 ב- 12:15

    חלק מהנשים פה, דווקא בתמונות הישנות יותר (ככה זה נראה) מתנהגות בצורה מאוד חופשית מול המצלמה וליד הבעלים שלהן. דווקא היום יהיה קשה לראות נשים הודיות מפגינות כל כך הרבה ביטחון. זה לפחות מאלבומי חתונה שהראו לי בכל מיני בתים בהודו. הכלה תמיד רחוקה ומסויגת והרבה פעמים בכלל מסתירה את העיניים.

  5. 5 הודית 14/03/2010 ב- 14:44

    כיף!

  6. 6 רונית שגיא 14/03/2010 ב- 14:45

    שכל הגברים יושבים גבוה יותר מהנשים. מה שנחשב היום לתקריות דילומטיות מביכות כנראה נחשב בהודו לחלק מהסדר הרגיל בין גברים ונשים…

  7. 7 ח ל י 14/03/2010 ב- 17:59

    צילומים הם הסמן הטוב של הזכרונות, והמספר העמוק שלהם. אפשר להשאר עם הזכרון החיצוני שלו או לצלול למעמקיו ומשם למעמקי הזכרון הפרטי. כמו עוד משיחת מכחול, עוד שפה ואני בכלל יכולה להתפייט בלי סוף על עומק השפה השקטה הזו…


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים


%d בלוגרים אהבו את זה: