נשים שהן אלות ונשים שהן רכוש. בעקבות הדיוואלי

היום מסתיים דיפאוולי, ראש השנה ההודי, אולי החג החשוב ביותר בלוח השנה ההינדי. שמעתי כבר הודים אומרים שעם כמות האור הנשפכת בחג הזה הודו יכולה לנצח את פקיסטן בכלל בלי נשק, רק בסינוורים. אבל הפקיסטנים, כפי הנראה, חובשים משקפי שמש, ואילו בינות לאינסוף המנורות, זיקוקי הדינור, נרות השמן ושפע הצבעים שניתזים לכל עבר צץ ועולה דווקא סיפור אחר, שהנו מבלבל ועצוב ורב שנים כשנותיה של הודו עצמה: הסיפור על מעמדן המתעתע של נשים.

אישה מדליקה מנורות אש בדיוואלי. באדיבות ראג'ו סנאדי

לכאורה יש פה סיפור משמח. דיפאוולי הוא חג האור, חג ניצחון הטוב על הרע, הוא קשור למגוון סיפורים שבהם ניצחו אלים את השדים, כשהמרכזי שבהם הוא סיפור נצחונו של ראמה על השד ראוונה. השד השרמנטי חטף את סיטה, אשתו של ראמה, והחזיק אותה בארמונו שבסרי לנקה במשך שנה. לאחר שמצליח ראמה לשחרר את סיטה, הוא שב עמה אל ארמונו בעיר איודהיה כמנצח. לא רק חטיפה הייתה בסיפור שלהם, אלא גם גלות ארוכה ביער, חיי סכנה וניכור, אהבה גדולה ושמירה עיקשת של סיטה על נאמנות לבעלה כל תקופת שבייה. לא פלא שעם שובם מתקבל ראמה כיאה למנצח, ושורות ארוכות של מנורות שמן דולקות לאורך רחובות העיר. דיפה בסנסקריט היא מנורה, ואוואלי היא שורה. חג שורת המנורות הוא חג החזרה הגדולה מהיער.

הכתרתו של ראמה. אולי מהימים המאושרים הבודדים של ראמה וסיטה.

אלא שפה לא מסתיים הסיפור. ראמה מבקש מסיטה להוכיח קבל עם ועדה ששמרה על נאמנותה לו בתקופת שבייה, שאש הטהרה עדיין בוערת בתוכה. ומכיוון שאש אינה נשרפת באש, נשלחת סיטה לעבור בתוך להבות חיות, במבחן טהרה שיהפוך לאחר מכן לנחלתן של נשים הודיות רבות במציאות ובסיפורים. סיטה עוברת באש. תחת רגליה הופכות הגחלים הלוחשות ללוטוסים, אבל למרות תשואות הקהל ממשיכים להישמע גם קולות ספקניים. לבסוף מעדיף ראמה את הקולות האלה על פני האישה ושולח את סיטה לגלות שנייה מהארמון.

בעוד שמבחן האש ציפה לאישה, שורות מנורות האש, מסתבר, היו מיועדות לגבר בלבד.

אלא שראמה אינו סתם גבר. הוא האדם המושלם, האיש הדהרמי המושלם, ובעיקר הוא אחת מתשע התגלמויותיו של האל וישנו על פני הארץ. גם סיטה אינה סתם אישה. בהיותה זוגתו של ראמה היא עצמה הופעה אנושית של לקשמי, האלה שהיא זוגתו של וישנו. כמו כן, היא נולדה מבטן האדמה, ולפיכך היא בתה של האלה-האדמה בהו.

בדיפוואלי מצחצחים כולם את בתיהם וצובעים אותם בלבן. במקומות רבים קונים בגדים חדשים לכל בני המשפחה. חשוב לקנות גם תכשיט נוצץ וחדש. אבל המנהג המרגש ביותר הוא גם הפשוט מכולם: זהו מנהגן של נשים לצייר קולאם על רצפות בתיהן. הקולאם הוא ציור מרהיב וגיאומטרי שמצוייר באבקת אורז צבעונית. לאחר השלמתו מפזרות הנשים נרות ומנורות דולקים ברחבי הבית ובחוצותיו. מטרתן היא לסמן לאלה לקשמי, אלת השפע, לבוא אליהן. להפוך את הבית למקדש, את הגוף למקדש, את המזוהם לנקי ואת הישן לחדש. האלה לקשמי, כך מניחים, תשכון במקום שבו היא עצמה תרגיש כמו בבית – המקום הזוהר והמאיר מכולם. ובהודו, בדיפוואלי, נשארים מעט מאוד מקומות לא מוארים.

כך, למרות שהגבר שלה בחר להגלות אותה אל היער, ממשיכות נשות הודו לבחור בסיטה-לקשמי מדי שנה ולהזמינה לבתיהן.

אישה מציירת קולאם לכבוד הדיוואלי בטאמיל נאדו. הציור נעשה באבקת אורז צבעונית. הצילום באדיבות סטיבן פארקר.

 

על הגבול שבין נשיות אלוהית לנשיות שהיא רכוש מוגלה וזנוח, דיפוואלי מהווה הזדמנות עבורנו לשאול את עצמנו שתי שאלות חשובות: הראשונה, האם גם אנחנו ממשיכות לבחור בנשותינו אפילו כשהן נשלחות על-ידי גברים אל מעבר לפרגודים חשוכים, אל יציעים מעופשים של בתי כנסת, אל אחוריהם של אוטובוסים, אל מחוץ לבמות הזמר? 

ושאלה שנייה, מה אנחנו עושות כדי להזמין את האלה לשכון בבתינו, בגופנו? במילים אחרות, אם היינו האלה, האם היינו בוחרות לשכון בחיים שיצרנו לנו? במרחב שבו מתקיימים חיים אלה? בגוף שבו הם מתקיימים? ואם לא, האם יש לנו את הפריווילגיה לוותר אפילו על יום נוסף אחד שבו האלה אינה שוכנת בנו?

דיפוואלי שמח.

 

הרשימה פורסמה לראשונה בטור שלי בסלונה

7 Responses to “נשים שהן אלות ונשים שהן רכוש. בעקבות הדיוואלי”


  1. 1 מרית בן ישראל 30/10/2011 ב- 13:22

    ומה עם הנאמנות של ראמה?

    • 2 מיה טבת דיין 30/10/2011 ב- 13:38

      מי בכלל מדבר על הנאמנות של ראמה? זו שאלה שלא נשאלת, ולא כי הנאמנות שלו מובנת מאליה. את יודעת, גם בכתבי מנו, ספר חוקים "הלכתי" לחיים ההינדיים מובא פירוט בהיר לגבי סוגים של בגידות נשיות והעונשים החברתיים והקרמיים שנשים אלו יספגו, אבל אף מילה על בוגדנות גברית. או על הדדיות בנאמנות.

      • 3 תומר פרסיקו 30/10/2011 ב- 18:37

        בזה לפחות הדהרמה דומה להלכה. אישה יכולה לבגוד בגבר, יכולה לעבור מבחן נאמנות (לא באש, במשקה רעיל), ואם היא נכנסת להריון ילדיה ממזרים. אבל גבר לא יכול לבגוד באישה, פשוט משום שהוא לא מחוייב למונוגמיה. הוא רשאי לשאת עוד אישה, או לקחת פילגש. או שתיים.

      • 4 מיה טבת דיין 30/10/2011 ב- 20:35

        נכון, תומר, ועם זאת מדהים תמיד לגלות שזוגות הינדים משויכים זה לזו אסטרולוגית עוד מגלגולי חיים קודמים. ומה מקומן של הנשים השניות והשלישיות בתוך כל זה?

  2. 5 שירלי 30/10/2011 ב- 19:34

    איזה יופי שחזרת לפה (-:

    אצלנו השכינה בגלות והגיע הזמן להחזיר אותה.
    (אבל ההחזרה שלה תלויה כל הזמן במצב הרוח הקפריזי של האל הבעל).
    צריך לסדר לה איזו מרמרה, שתחזור עצמאית (:
    (ושלא תשכח להביא איתה את ציוד הלב החיוני, שהולך ואוזל ממחוזותינו).

    • 6 מיה טבת דיין 30/10/2011 ב- 20:40

      תודה שירלי (:
      אני מניחה שהרעיון הזה, של בעל שמגלה ממנו והלאה את אשתו, שאינה אלא חלק אינטגרלי ממנו, קיים בעוד זוגיויות אלוהיות (וארציות). תמיד נחמד לגלות שהאל שלך הוא לא הגבר היחיד שמסוכסך עם עצמו, נכון?


  1. 1 2011 נובמבר 25 | עמי סלנט טראקבאק על 08/01/2013 ב- 12:06

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים


%d בלוגרים אהבו את זה: