מכתב אל העתיד

טג'סווי ראו, נערה הודית בת 17, כתבה את הפוסט הזה בבלוג שלה לפני מעט יותר משנתיים. היא גם נתנה לו את הכותרת הזאת, "מכתב אל העתיד", כי כל כולו מופנה לבת שלה. כלומר, לבת העתידית שתהיה לה. ראו היתה אז תלמידה מצטיינת, קצת לפני הקולג', דעתנית, יפה, מאירת עיניים, בת לבלוגרית הודית חשובה אחרת, לא מפחדת לדבר. אבל שנה לאחר פרסום הפוסט הזה היא נפטרה באופן פתאומי מקדחת דנגי והשאירה אחריה את הבלוג המצוין שלה, ואת המכתב הזה ועתיד שבסוף כבר לא יבוא, למרות שהיה בו כמעט את הכל.

הפוסט הזה הפך בהודו למכתב שרשרת, ומותה הטרגי של טג'סווי זכה למאות התיחסויות בבלוגספירה ההודית. כל זה מעניין לא רק בשל הסיפור העצוב או בשל המילים החכמות של ראו במכתב ההוא, שמתורגם פה בהמשך. הוא מעניין כי טג'סווי מסמנת דור חדש של נשים בהודו. אולי זו הנשיות שעליה חלם גנדהי, כשכבר בשנות הארבעים המוקדמות נסע בכפרי הודו ודיבר בפני קהלים של נשים. הוא ביקש מהן שלא להתחתן בכל מחיר, ומהנשואות הוא ביקש שלא לציית לבעליהן בכל מחיר. הוא טען שאלו אינם רעיונות חדשים, אלא שזו זו הנשיות ההודית האמיתית שנשכחה עם הזמן. ובאמת נשות המהפיכה הגנדהיאנית הצליחו להסיט בעלים רבים מדרכים של אלימות ושל טרור, פשוט על-ידי סנקציות אסרטיביות מספיק בתוך הבית. אבל הנשיות ההודית לא השתנתה. להיפך, אחרי גנדהי היא אפילו נעשתה פוריטנית יותר, מגבילה ומוגבלת.

באופן מפליא, ככל שהתקדמו השנים וככל שנפתחה הודו למערב ולרעיונותיו, כך התהדק סביב נשותיה מעגל האימה של חייהן. עוד ידובר כאן על שיטת הנדוניה הרצחנית, על הרג מכוון של עובריות, על מות המטבחים ועל אומללות האלמנות. אבל לעת עתה, הבמה היא של טג'סווי ראו, שהעיזה לדבר על אהבה, ולא לומר אף מילה על נישואין, ששמה לעצמה מודל חיקוי שאינו מנשות המיתולוגיה ההודית, שהעיזה לחלום בענק ממש, ולהיות בעלת שאיפות. ואולי מעל הכל שהחליטה שעתידה הוא בידיה.  

 

לכבוד…. בתי,

אני לא מרגישה מוזר לכתוב את זה. רק… כל כך מבוגרת. אני בת 17, עוד מעט בת 18, הגיל שבו תהיי את כשתקראי את המכתב הזה בפעם הראשונה. אין לי מושג איך אהיה אז. לפעמים עצבנית, מותשת מעבודה, צינית, כפי שאני רואה את הוריי כיום. אבל אני לא רוצה שתראי אותי רק ככזאת. אולי אעבוד קשה, ואהיה מאושרת וחריגה. עבורך, אני רוצה לשמר כמה מהרעיונות שלי, מהאופטימיות שלי ומהאידיאלים שיש לי. אני רוצה שתכירי אותי, כפי שאני בגילך, כל כך הרבה שנים מעכשיו. תיזהרי… יש כאלה שאומרים שאני משעממת.

אני משתנה עכשיו. בדברים קטנים וגדולים. עברתי לא מעט שברונות לב (אין ספק שיהיו לי עוד כמה) וידעתי אהבה רבה, יותר מכפי שאי פעם הייתי יכולה לאחל לעצמי. הערכים שלי, הרעיונות שלי, ההחלות שלי, הרצונות שלי והאמונות שלי מתעצבים עכשיו, נשברים ומתעצבים שוב עם בסיס חזק יותר. אני רוצה להיות נשיאת הודו. אני רוצה לקחת שישה חודשי חופש לפני הקולג'. אני רוצה להיות האדם החזק ביותר בעולם. אני רוצה לבלות את שארית חיי במתן עזרה לעניים. אני רוצה לאמץ ילדה ואני יודעת שזו החלטה אחת שלא תשתנה. אז זאת את… כל כך נפלא להכיר אותך.

אני תוהה… את מתבלבלת בפיזיקה כמו שאני? את מציירת כמוני? מי מודל החיקוי שלך? את מכירה את ההיסטוריה של המשפחה שלך? או של המדינה שלך? את קולנית, כמוני, או שקטה, כמו סבתא שלך? אני יכולה לשמוע את הצחוק החרישי שלה בחדר השני. האם היא תמשיך לצחוק ככה בעוד שנים רבות מעכשיו? יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך, דברים שאני לא רוצה לשכוח, ושאני חוששת שאשכח. דברים שעשויים להיראות "מובנים מאליהם" בעוד חמש שנים…

התבונני בעצמך היטב מדי בוקר. קווים אדומים בשיער או שתי צמות; שמנה או רזה; ברכיים גרומות או רגליים משגעות; עיניים קטנות או חזה מוכה עקיצות יתושים; אני רוצה שתהיי גאה בעצמך, בדיוק כפי שאת. ואני מבקשת ממך לזכור שמה שבפנים שווה אלפי מונים יותר ממה שבחוץ. למדתי את זה מאמא שלי, אבל האם היא תהיה שם ללמד גם אותך? העולם יאהב אותך וישנא אותך בגלל דברים ששתעשי או מחשבות שתחשבי. אז תוודאי שהמחשבות והמעשים שלך יציבים ואמינים ומוערכים (על ידך) מספיק כדי לשמור עלייך חזקה ולחזק אותך מול כל מה שהעולם מפיל עלייך.

אני רוצה שתהיי אמיצה כמוני. אל תפחדי להילחם כשאת מרגישה ששמשהו לא בסדר, אבל דעי גם מתי להתאפק ולשתוק. אני למדתי את זה בדרך הקשה. אני מקווה שאת לא תצטרכי גם.

אל תחששי לעשות טעויות. אני חוששת, אבל זה לא מונע ממני מלעשות אותן כל הזמן. זה רק הופך אותי מודעת יותר לכל מעידה והיתקלות בשעה שאני מרימה את עצמי למעלה מחדש.

אל תעשני. זה הלא המוחלט היחידי שאני אומרת לך היום. אל תתחילי, כי אם תתחילי יהיה לך קשה להפסיק ואין צורך שתעברי את זה מלכתחילה.

אני רוצה שיהיו לך עקרונות, ושתדבקי בהם. אם האמנת פעם במשהו היתה לך סיבה להאמין בו. אל תתני ללחץ חברתי לשכוח את הדברים שפעם דבקת בהם. אבל באותו זמן גם אל תסרבי בעקשנות לשינויים.

את מאמינה באלוהים? אני כן.

אני רוצה שתדעי שכל יום הוא אתגר, אבל שבכל יום שתצאי מהדלת, יהיה שם מישהו שיחכה לך שתחזרי, מישהו שתוכלי להראות לו בגאווה את פצעי הקרב שלך. יהיו אנשים שינסו לשנות אותך לפי צרכיהם, אבל על כל אחד מהם תדעי שיש אחרים שיעזרו לך להשתנות ולמצות את עצמך. למדי להבדיל ביניהם. זה לקח לי יובלות… לא תמיד תפגשי אנשים בדיוק כמוך, אבל לא משנה עם מי את, תמיד היי עצמך.

אני רוצה שתקראי את "אל תיגע בזמיר" ושתראי את "החיים יפים".

את צריכה להיות חזקה ולהאמין בעצמך, כמו אטיקוס, אבל יחד עם זה, לעולם אל תאבדי את תמימותה של סקאוט.

אל תשכחי לעולם את השאיפות שלך, אפילו את אלו שאבדו או שהשתנו. יש להן דרך מוזרה להופיע מחדש ולהיכנס לחיים שלך. מה אני, וטרינרית או עורכת? או שאולי אני עובדת במנהל הציבורי ההודי?

אף פעם אל תעשי את הטעות שבלשכנע את עצמך שהאינסטינקט שלך טועה. אם משהו נראה או מרגיש לא נכון אז ככל הנראה הוא באמת כזה.תסמכי על האינסטינקטים שלך. תזכרי שהחתול, פאפי? זה שסיפרתי לך עליו? אם עדיין לא סיפרתי, תשאלי אותי… פעם הצלתי אותו בעזרת אינסטינקט טהור.  זה סיפור ארוך.

אני בכלל נשמעת לך כמו נערה?

תיהני מכל יום כאילו הוא היום האחרון של חייך. המשפט הזה עדיין נחשב לקלישאה?

יום אחד תפגשי את הבחור שתאהבי. אולי כבר פגשת אותו. זו לא הייתה התחושה הכי משכרת בעולם כשהוא אמר שהוא אוהב אותך? ככה זה היה בשבילי. אבל זה היה גם מפחיד. זה דורש אמון שאני עדיין לומדת לתת.

אני חולמת בגדול ואני רואה את החלומות שלי מתרסקים. כרגע, יש לי את הכוחות להתרומם.

 תקשיבי, ילדה, אני אוהבת אותך. מעולם לא ראיתי אותך אבל אני מרגישה כאילו אני מדברת לעצמי מהתחלה.

זה מכתב אנוכי? באופן מסוים, אבל הוא גם כן.

אהבה רבה,

XXX

 

פורסם לראשונה בטור שלי בסלונה