Archive for the 'מאמרים' Category

פרוייקט הזיכרון ההודי

 

ממה עשוי הזיכרון? הודו עסוקה בשאלה הזאת מזה אלפי שנים.

קלידאסה כתב את המחזה המפורסם שלו, שקונטלה, כבר במאה הרביעית, ובמרכזו נערה יפהפיה אחת שאיבדה טבעת שניתנה לה על ידי אהובה הנסיך, ולצידה קללת-שיכחה מוטלת על אותו הנסיך שעתה אינו יכול לזכור עוד את שקונטלה שאוהב ליבו ללא אותה הטבעת.

בסיפורים אחרים נכנס החכם נארדה לתוך אגם מים, ויוצא ממנו כאישה, השוכחת לחלוטין שרגעים ספורים קודם לכן הייתה גבר, ואז מקימה לעצמה חיים חדשים מלאי אהבות, כאבים, שמות יומיום ועצבונות לב, ואז חוזר לרחוץ באותו האגם ויוצא ממנו מחדש כנארדה. הדבר הראשון שהוא עושה ביוצאו מן המים האלה הוא לבקש מהאל שמעתה יזכור את החוויה הזאת כל חייו.
אבל האם זה יעזור לו לזכור הלאה את כל המעברים שעובר אדם באינספור לידותיו?
 
אנושה יאדאב (anusha yadav), אמנית וצלמת שגדלה בג'איפור, מאמינה שהזיכרון עשוי מתמונות. ושמכל התמונות שבעולם ניתן לספר את ההסטוריה ההודית בצורה הטובה ביותר דווקא מתוך תמונות משפחתיות, פרטיות, של ימי חול ושל אירועים. את הפרויקט הנוכחי שלה היא מכנה "פרויקט הזיכרון ההודי",  ולתוכו היא מאגדת תמונות מאלבומים פרטיים שנשלחות אליה מרחבי הודו.
 
לדבריה של אנושה התמונות חושפות אנתרופולוגיה עדינה. את המרחק שבין זוגות נשואים. את האופנים המשתנים שבהם נשים נעמדו מול צלמים. את היחס בין הורים לילדים, בין אנשים לבתיהם, בין ימי חופש לימי עבודה.
הפרויקט עדיין בהתהוות. עדיין אין שורה סופית. אם בכלל תהיה כזו אי פעם. אבל כבר מעניין להסתכל בו ובטקסט שנלווה לתמונות הללו. הנה כמה מהן. אבל בעיקר, כך נראה לי, מומלץ לגשת ללינק.כל התמונות שכאן לקוחות משם.

 

 

 
 
 
 

 
 
 
 
 

הודו של האילתורים הקטנים

 

בהינדי קוראים לזה jugaad – כינוי כללי לכל מיני אימפרוויזציות שנעשות מתוך אילוץ כלכלי, אבל מניבות עיצובים יפהפיים וגם המצאות לא קטנות. למרות שהעין נוטה להתרגל אליהן  – אלו הן ההמצאות שבסופו של דבר מגדירות את הנוף ההודי. לא תמיד ברור למה הדברים נעשו כפי שנעשו או באיזה אופן ובכל זאת, בכל פעם שמסתכלים עליהם – בפינות הרחוב או בחדרי הבתים – מתגלה  היצירתיות המקומית באחת מצורותיה היותר מרגשות.

הנה, למשל, כמה דומגאות מהרחב הציבורי, באדיבות הארכיטקט Bijoy Jain, ששואב מהן השראה ליצירותיו שלו:  

 

פיגומי דקלים

 

סירת דייגים

 

מדרגות

 

קורות עץ 

 

גלגל שיניים

 

דמויות גבס

 

בקתות קש

 

והנה jugaad ביתי – צולם  בבית משפחה באיי אנדמן שמפעילה כך את הטרנזיסטור שלה באי שבו סוללות אצבע אינן זמינות…

 

אבל מילולית jugaad הוא שמם של כל כלי הרכב המאולתרים שמיוצרים מכל הבא ליד, מגיעים עד ארבעים קמ"ש ומערכת הברקסים שלהם קורסת בדרך כלל בתום כמה שנות שימוש.

 

נהג מאולתר על משאית מאולתרת

 

עגלת בקר

 

 

כחלק ממחקר שלי על יצירתיות הודית אני אוספת עכשיו צילומים של jugaad -ים כאלו. אם יש לכם צילומם של אילתורים הודיים יצירתיים אשמח לקבל אותם מכם, אולי אף להעלותם כאן.

המשקפיים של המהאטמה

 

ברגע האחרון הושבו משקפיו, סנדליו, שעון הכיס ושתי קערות של גנדהי להודו.

זה קרה שעות ספורות לאחר שהאספן ג'יימס אוטיס הודיע כי ימכור את הפריטים במכירה פומבית בניו יורק ואז החליט שלא ימכור אותם  ולאחר שאיל הליקר ההודי ויג'אי מאליה החליט כי כך או כך מוטב יהיה לקנות את הפריטים ולהשיבם אחת ולתמיד לידיים הודיות מאשר לסמוך על אספן אמריקאי בעל רגשות מתחלפים. 

ובכן, איזה שבוע זה היה!

 

גנדהי והמשקפיים

 

הכל התחיל עם הודעה רשמית של בית המכירות הפומביות Antiquorum Auctioneers בניו יורק, שבראשית מאי יועמדו החפצים האישיים הנ"ל של המהאטמה למכירה פומבית ושצפי הרווח עומד על שלושים אלף פאונד.

להזכירכם, גנדהי לא לבש הרבה.

 

 

לא איש של אקססורזי. גנדהי

 

פרט לדהוטי הלבן יש להניח שהמשקפיים, הסנדלים, ושעון הכיס היו מהאקססוריז היחידים שבכלל היו לגופו.

לא פלא שממשלת הודו נזעקה לעצור את המכירה: הטענה הרשמית הייתה שחפציו המעטים של גנדהיג'י הם בגדר אוצר לאומי שכלל אין להוציאו מהודו.

אבל יש להניח שרגש עמוק מזה הניע את הלחץ האדיר שהופעל על הממשלה בשבוע האחרון: גנדהיג'י כבר מזמן נחשב לאל. מכירת החפצים המעטים שהיו לגופו כמוה כמכירת חפציו הקדושים של אל, שלמעשה נחשבים בעצמם כחלק מאיבריו.

 

 

חפציו-איבריו של האל גנדהי

 

ממשלת הודו הכריזה שמדובר בעלבון צורב והזכירה כי הצליחה כבר לעצור מכירה מיועדת בקריסטיז של מכתביו של גנדהי ב 2007.

 

במקביל פירסמו העיתונים נתונים מרגשים. למשל שמשקפיו של גנדהי ניתנו על ידו לקולונל בצבא הודו בשם שירי דיוואן נאוואב לו הוא אף אמרו: "משקפיים אלו העניקו לי את החזון לשחרר את הודו". הסנדלים ניתנו ב – 1931 לפקיד ביטי בכיר, ואילו השעון יתן לאחייניתו אבהה גנדהי, מי שהיתה העוזרת האישית שלו במשך שש שנותיו האחרונות ושבזרועותיה נפל לאחר שנורה.

 

לאחר הדברים הללו נראה כי הלחץ הציבורי עומד להתפקע מתוך רגשותיו הוא.

 

לבסוף, כאמור, היה זה המיליונר מאליה, שהצליח נכון לאמש לרכוש את חפציו של המהאטמה בלא פחות מ 1.8 מיליון דולר, חלק זעום מרווחי אימפריית הליקר שברשותו. כל זה, כדי להשיג את חפציו של מי שבעצמו התנגד נחרצות לאלכוהול, על כל צורותיו, להשפעות מערביות קלוקלות וביניהן תפישות קפיטליסטיות מערביות, ולהאלהה בדיוק מהסוג שנעשה דווקא לו.

 

 

מקדש גנדהי מנדפם בקרלה, היכן שהוצג אפרו של גנדהי לפני שפוזר בים

 

 

פסלו של גנדהי מחוץ למקדש קירטי מנדיר בגוג'אראט

 

 

מקדש רחוב של גנדהי, אחד מני רבים, מחוץ לתחנת הרכבת ויקטוריה בצ'נאי, טמיל נדו.

 

 

ועכשיו גם בניו ג'רזי – מקדש גנדהי בשלבי הקמתו האחרונים

 

 

 

צריך אומץ רב כדי לתת לעולם להשפיע עליך

 

virahini. האהובה בזמן פירוד מבעלה. רג'סטן, המאה ה – 17

צריך אומץ רב כדי לתת לעולם להשפיע עליך. להטביע בך את חותמו.
כדי לא לפחד להשתנות.
וכדי להתבונן במציאות שוב בעיניים פעורות, ילדיות, תוהות.
 
הסיפור הזה הוא שיר הלל לתמימות. תחום מסוכן, שאפילו ילדים נקראים על ידי הוריהם להיחלץ ממנו במהרה. איזו תועלת תצמח להם, לתמימים? צפויים להם מפחי נפש אם יאמינו שבית ממתקים ביער הנו מתוק גם מבפנים, או שסבתא שחיוכה גדל לפתע איננה חיית טרף, או שבאגמים נערמים המעמקים בלבד וכלל אין בהם מכשפות.
 
והנה סיפור אחר לילדים לפני השינה. ובו התמימות מנצחת. היא איננה אינפנטילית, מטופשת, מסוכנת. להיפך, היא מביאה אוצר. הכלה הצעירה שבמרכזו של הסיפור הזה (בת כמה היא? אולי 12), נחושה מאוד שלא לאבד את תמימותה. היא אפילו מאבדת את בעלה ואת ביתה בדרך שבחרה בה. אבל נדמה כי קול של ביטחון פנימי ממשיך לדחוף אותה הלאה.
 
מה היא יודעת בוודאות?
שחייו של אדם אינם מסתיימים בהכרח עם נשימתו האחרונה.
שדבקות אמיתית, כמו שיש לה בחמותה, הנה חסרת תנאים. חסרת גבולות.
שגבר לא תמיד יודע.
ושזו לא סיבה לעזוב אותו, או לתת לו לעזוב אותך.
שיש אנשים, כמו בעלה, והשכנה, שסופרים את העולם במספרים ובשקילות מסובכות
אבל שאפשר להסתדר גם עם שני מספרים בלבד. 2 ו – 3.
ושכאישה עליה להקשיב לקולה הפנימי. כשהיא הופכת את חמותה לקול הזה, מתהפך בזכותו גורלה. אבל כאשר שכנתה הולכת אחר הוראותיו של גבר היא נותרת במקום.
 

כל הליכה למקדש בהודו מזכירה לך את זה מחדש: אתה עומד להשתנות. גם האלוהות לא תיוותר כשהייתה אחרי המפגש איתך.

כל מפגש עם סיפור הודי דורשת את אותו העיקרון בדיוק: הסיפור מחפש את קהלו לא פחות מכפי שאנחנו מחפשים אחר סיפור.

לאחר שיפגוש אותנו, גם משהו בסיפור ישתנה.

 

כמובן, שכדי להשתנות במקדש, בסיפור, צריך לתת לעולם לחלחל מבעד לעורך. להיות קצת יותר נוזלי, או גמיש, או אוורירי.

 

מבין הסיפורים ההודיים שפגשתי הסיפור הזה הוא אחד החביבים עליי. תמיד נדמה לי שהוא אינו מספר רק על כלה צעירה אחת, במקום רחוק, בזמן אחר. אלא שהוא מספר לי איך לקרוא אותו, ואת חבריו הסיפורים האחרים.
באומץ.
ובתמימות.
וללא הפחד להשתנות.

החמות העשויה חימר


סיפורי-עם על החמות יש בהודו המון.

ובמיוחד על יחסיהן האומללים בדרך-כלל של הכלה והחמות וכן על הבעל המסכן שנקרע בין שתיהן.

בדרך כלל מקריאים אותם לילדים לפני השינה והיינו מצפים שתוצג בהן חמות לתפארת. אבל על פי רוב מוצגת בהן חמות מרשעת וטיפשה ובצילה כלה אומללה וחסרת אונים.

 

מחר בשעת בוקר מאוד לא אופיינית לספר סיפורי עם,  אפתח עם תלמידיי את הסמסטר בקריאת הסיפור הבא, שמגיע מדרום הודו ושבו חמות שאינה מרשעת דווקא. לא סתם בחרתי בו להיות ראשון בקורס שכולו על סיפורים. אני מוצאת בו את מיטב הרעיונות ההודיים החשובים בעיניי.

זה סיפור מעט ארוך (אבל שווה לשמור אותו לאיזו שעה פנויה), אז ואת הרעיונות שבו אני שומרת לפוסט הבא.  

 

משפחה הודית וחמות במרכז

היה הייתה כלה צעירה, שבשונה מכלות רבות אחרות, הייתה צייתנית לחמותה וביקשה למלא אחר כל דרישותיה. ואילו חמותה שמרה על כבודה כחמות ודיברה מעט מאוד, נדה בראשה את פקודותיה, ובאופן כללי שמרה על ארשת פנים נוקשה. מדי בוקר הייתה הכלה מגיעה לחמותה ושואלת כמה מנות אורז עליה לבשל באותו יום. האישה המבוגרת הייתה מקדישה זמן למחשבה זהירה ואז עונה לה. בימים מסוימים הייתה מרימה שתי אצבעות כדי לסמן כמות של שתי מנות ובימים אחרים שלוש אצבעות, כפי שהכתיב לה רצונה. ואילו הכלה הייתה לוקחת ברצינות את הפקודה, הולכת למטבח ומבשלת את כמות האורז שהורו האצבעות הקמוטות.

יום אחד חלתה האישה המבוגרת ונשמה את נשימתה האחרונה. האישה הצעירה, ככל כלה טובה, התאבלה עליה רבות. אפילו לאחר תום תקופת האבל היא לא הצליחה להסתדר בבית, שכן האישה המבוגרת חסרה לה בכל דבר ודבר: מי יגיד לה מה לעשות ומתי? מי יאמר לה באופן החלטי כמה אורז עליה לבשל באותו יום? היא היתה שרויה בדילמה מתמדת, ולא הייתה מסוגלת לקבל כל הכרעה בשום נושא.

בהתחלה התרשם בעלה ממסירותה של אשתו לאמו המנוחה. אבל במהרה החל להתעייף מהשאלות החוזרות ונשנות של אשתו כמה אורז לבשל מדי יום. הוא חשב וחשב על פיתרון ולבסוף הזמין מהכדר  צלם חימר של אמו בגודל מלא. כמו כן ביקש במפורש שיד אחת תצביע עם שתי אצבעות ואילו השנייה – עם שלוש. בתום כמה ימים, כשבובת החימר הגיעה, הניח אותה הבעל במקום מרכזי בבית. הכלה הייתה מאושרת מחזרתה של האם והשלום והשלווה חזרו לשכון בבית: שוב לא הייתה צריכה הכלה הצעירה לדאוג על כל צעד ושעל. בכל עת שתהתה כמה אורז עליה לבשל באותו יום, היא התבוננה על החמות מהחימר; אם קרה שתפשה במבטה את היד עם שתי האצבעות הייתה מכינה שתי מנות אורז, ואילו אם נח מבטה על היד בעלת שלוש האצבעות הייתה מכינה שלוש כמויות בהתאם.

היא הייתה מאושרת ואושרה שימח את בעלה.

הדברים התנהלו במישרין במשך חודשיים שלושה עד שיום אחד גילה הבעל כי שקי האורז בביתו מתרוקנים במהירות וכי עליו לקנות שקים חדשים מדי שבועיים, למרות שבבית היו רק שני פיות. הוא שאל את אשתו והיא תיארה לו את שיגרת יומה: כיצד מדי בוקר היא שואלת את חמותה מהחימר כמה אורז עליה לבשל וכיצד היא ממלאת את בקשתה. "שתיים או שלוש מנות של אורז כשרק שנינו בבית?" תמה הבעל, "זה הרי מגוחך. גם כשאמי עוד הייתה בחיים ובישלת שתי מנות היינו אוכלים להתפקע. עתה, ודאי לא ייתכן שרק שנינו אוכלים מדי יום את האורז עד תומו".

היא ענתה בקול שקט: "אנחנו לא שניים, אלא שלושה. שכחת את חמותי. כרגיל, אני מאכילה אותה לפני שאני אוכלת בעצמי. פעמים רבות נותר לי מעט מאוד לאכול. סלח לי שאני אומרת את זה בכלל, אבל חמותי אוכלת הרבה יותר ממה שנהגה בדרך כלל".

הבעל החל לחשוד. וככל שהמשיך ושאל את אשתו, חשדו העמיק. הוא לא יכול היה להאמין לסיפורים על חמות מבוץ שמכלה שקים שלמים של אורז. זעמו גאה בו, הוא הכה את אשתו והשליך אותה מהבית יחד עם חמותה.

 

 

משפחה הינדית בעת עלייה לרגל

 

 

אבל האמת על החמות מהחימר הייתה כזאת: פעמיים ביום, כנהוג בדרום הודו, הייתה הכלה הצעירה פורשת עלה לפני חמותה ומגישה עליו את מנות האוכל זאת לצד זאת. אך ברגע שהתפנתה מהגשת האוכל והלכה למטבח הייתה חומקת פנימה אשתו של השכן, מבעד לחור בקיר שנחצב בערמומיות, גונבת את כל האוכל וחומקת בחזרה מבעד לחור. בדרך זו הצליחה להשיל מעצמה את כל עול הבישול בביתה שלה. ואילו האומללה התמימה האמינה כל העת שחמותה מהחימר מכלה את ארוחותיה מהעלה. תמימותה הנחיתה אותה עכשיו היישר לרחוב.

היא הייתה חסרת מזל ומסכנה. אוחזת ביד אחת בדמותה של חמתה האהובה, היא צעדה אל תוך הלילה כשהיא מקללת את גורלה ומתפללת למוות מהיר. כשפניה שטופי דמעות וחרדה גואה בה למראה החשיכה המתעבה, המשיכה לצעוד עד שהגיעה ליער בפאתי העיר. היא הידקה את אחיזתה בחמות מהחימר ורעדה את דרכה אל תוך הנוף הפראי. כל צווחה הקפיצה את האישה הצעירה שמעולם לפני כן לא עזבה את ביתה, אבל האימה גם חידדה את חושיה. היא טיפסה על עץ וקשרה את עצמה אל ענף ארוך, כשכל העת החמות מהחימר צמודה לגופה.

לתדהמתה, בעודה יושבת שם מבוהלת, שמעה קול צעדים מתקרבים. גברים חסונים ומשופמים עם לפידים בידיהם חצו את השיחים והתקרבו לכיוונה. לפי בגדיהם והמבט שבעיניהם היא ניחשה שמדובר בגנבים. ענפים התנפצו תחת רגליהם בעודם מתקדמים בצעדים כבדים היישר אל עבר העץ שבין ענפיו ישבה. עייפים מעבודת היום הם פרקו את משאם מעליהם והתיישבו שעונים על גזע העץ כדי לחלק את שללם. הפנסים האירו את פניהם ויצרו הבעות מוזרות. צללים חמקמקים שיחקו על גזע העץ כאשר להבות הלפידים רקדו, והיער הפראי נראה פראי אפילו יותר. האישה הצעירה שקשקה בפחד מוות, וברעידותיה התרופפה אחיזתה בחמות מהחימר וזו נפלה בקול רעש גדול היישר על חבורת הגנבים שליד גזע העץ!

הגנבים קפצו בבהלה ומהר נפוצו לכל עבר, עוד לפני שהבינו מה התרחש. ואילו האישה הצעירה שבובתה היקרה נפלה מידיה, התעלפה ושכבה מחוסרת הכרה בין הענפים עד הבוקר שלמחרת.

כאשר עלה אור הבוקר, הדבר הראשון שראתה האישה שהתעוררה כמו מתוך סיוט הייתה חמותה מהחימר, שבורה לשלושה חלקים ומוקפת אינספור אוצרות וכמה לפידים כבויים. היא וידאה שאין איש בסביבה, ירדה בזהירות ואספה את חלקיה של חמותה. היא התפללה אל יקירתה המתה שהצילה את חייה ושהותירה אותה עם אוצר כל כך גדול.

לאחר שעות ספורות גילה הבעל הזועם את אשתו בפתח הבית כשבידה האחת בובת חימר שבורה ואילו בידה השנייה צרור משונה. הוא כעס עליה על שחזרה אבל מהר מאוד גילה את הוצרות שהביאה עמה ולכן גרר אותה פנימה והציל מפיה את כל שאירע. עיניו כמעט נפלו מחוריהן למראה אבני האודם והתכשיטים שבצרור. הוא החביא אותם ובעזרתה של אשתו שב אל היער והביא את שאר הממון. בעודו פורש את שללו על הרצפה, התמלא תשוקה לדעת את ערכו הכספי באותו יום של חסד. הוא שלח את אשתו אל בית השכן לשאול מאזניים.

השכן היה סקרן לדעת מה דוחק בשכניו העניים לשקול באותו היום. ולכן הדביק פיסה של תמרהינדי בתחתית הכלי. משהושב אליו הכלי נדהמו השכן ואשתו לגלות אבן יקרה מודבקת לתחתיתו, והחלו בהשערות שונות ומשונות בנוגע לעושרם של שכניהם. רק אמש עוד היו חסרי כל – ובן לילה היה בידיהם אוצר בכמות מספקת למדידה במאזניים! שלח אליהם השכן את אשתו וזו שאלה את האישה הצעירה לפשר הדבר בהזדמנות הרשונה שנקרתה בדרכה. האישה הצעירה סיפרה את הסיפור כולו – איך נזרקה על ידי בעלה, איך השתכנה עם חמותה מהחימר על עץ ואת כל השתלשלות העניינים שלאחר מכן ובתום הסיפור כולו ציינה כי כל עושרם הוא פרי חסדה של חמותה.

השכנה, שידעה יותר מהאישה הצעירה, לא התכוונה להתחיל לסגוד לחמות מתה. בעלה חשב שיש קיצור דרך להשגת עושר כזה. הוא הזמין בובת חימר גדולה, הניח אותה בידיה והשאיר אותה בג'ונגל. הוא איים עליה שלעולם לא יקבל אותה חזרה לביתו אם לא תביא אמה אוצר זהה לזה שאשתו של השכן הביאה לבעלה.

 

 

משפחה הודית בדרכים

 

אשת השכן הייתה בטוחה בעצמה ובאסטרטגיה שתיכננה. כצפוי, אותם הגנבים עם הלפידים בידיהם הגיעו בסוף יום עבודתם הבזויה, כדי לחלוק את שללם תחת העץ. הם לא הספיקו לפתוח את צרורותיהם כשהאישה השליכה עליהם את בובת החימר והגנבים ברחו לכל עבר. אלא שעתה הם כבר החלו לחשוד – בלילה הראשון שדבר כזה קרה הם היו לא מוכנים וברחו על נפשותיהם, אבל עכשיו החליטו להתחבא מאחורי גזע העץ ולראות מה פשר העניין. לתדהמתם אישה ירדה במורד הגזע והחלה שודדת את ממונם שהושג בעמל רב.  בזעמם הם הקיפו אותה, נזפו בה על שהבריחה אותם מאוצרם בלילה הקודם, הכו אותה עד שהייתה כחולה ומעולפת והותירו אותה שם כשהיא קשורה לעץ.

השכן מצא אותה למחרת. רועדת מפחד, מבועתת מהקורות אותה בלילה ובשום צורה שהיא לא עשירה יותר משהייתה.
 

גם אני עניתי על השאלון

 

 

 

הבוקר עלה ה"שאלון" עמי, ושלף וטלטל אותי היישר מהאין האינטרנטי (ומהיש המציאותי) אל מעל גלי הרשת. 

היה כיף לענות עליו, אז דבר ראשון – הלינק.

 

ודבר שני – זה עושה חשק לחזור לכתוב, פוסט על שערוריית התחתונים הוורודים בהודו יעלה כבר בימים הקרובים. בהנחה שעוד לא שמעתם על זה?

 

ודבר שלישי – לדורשי שלומי בחודשים שחונים אלו תודה. שלומי טוב. נתראה בקרוב. 

גן עדן וגיהינום. סיפור הודי

הפוסט הקודם הזכיר לי סיפור עם הודי מהכפרים הפהאריים שבמורדות ההימלאיה המערבית.

 

איש אחד שוטט ביער ונתקל בעץ משאלות. הוא יכול היה לקבל מן העץ כל מה שחפץ. אבל כשסיים לבקש את כל המאכלים והמשקאות האהובים עליו חשב שמן הראוי יהיה לרצות גם משהו עמוק יותר. ולפיכך ביקש מן העץ שיפגיש אותו עם רישי – אדם שידיעתו וחושיו חובקים-כל.

אחרי הכל, מה הסיכוי של איש מהכפר לפגוש רישי?

הרישי התייצב מולו מיד.

האיש היה נבוך. הוא הטריח את הרישי המכובד עד לכאן ולא הכין מראש שום נושאי שיחה עמו.

היה עליו לאלתר משהו.

אז הוא שאל את הרישי אם יוכל להראות לו מהו גן-עדן.

ודאי, ענה הרישי, אבל הדרך לגן עדן עוברת בגיהינום.

 

אין שום בעיה, אמר האיש, והשניים יצאו לדרך.

בגיהינום הם ראו שמרפקי כל האנשים מולחמים, כך שזרועותיהם תמיד נשארות ישרות. היו שם אינספור אנשים וכולם ניסו להאכיל את עצמם, אבל אף אחד מהם לא הצליח להביא ידו אל פיו. הם הקפיצו את האוכל מעל פניהם, העיפו אותו באוויר, עשו כל מה שיד ישרה לגמרי יכולה לעשות ואז ניסו לתפוס פירורים מן האוכל שנחת על פניהם.

זה היה בלגן שלם של תיסכול ושל רעב.

אבל אז הם הגיעו לגן עדן.

האיש הופתע לגלות שאין ביניהם הבדל רב: גם בגן עדן מרפקי האנשים היו מולחמים. גם שם אף אחד לא יכול היה לכופף את ידו ולהביאה אל פיו. אבל בגן עדן היה סדר וכולם היו שבעים ומרוצים. איך זה ייתכן? הוא תהה והסתכל מקרוב: בגן עדן כל אחד האכיל בידו הישרה אדם אחר, פירור אחד של אוכל לא נשר מסביב ושביעות רצון שררה בכל.

 

בכפרים הפאהריים נהוג לשמוע אנשים אומרים כי גן עדן וגיהינום מתקיימים בכלל כאן ועכשיו, על פני הארץ הזאת, וכל אחד מאיתנו נולד למציאות שהיא בהכרח אחד משניהם. כשהם אומרים שם שצריך הרבה מזל כדי להיוולד לגן עדן, זה הסיפור שהם מתכוונים אליו. 

 

 

השד היראניאקה נלחם בוישנו כחזיר בר. איור פהארי מהמאה ה – 19

 

אז מה אפשר לעשות בנוגע למרפאת הפליטים שנסגרה?

לאתר של שוקי גלילי

לאתר של עבודה שחורה

על פליטים. משהו לא הודי.

בשנת 1946, היישר מספינת מעפילים מיטלטלת, נשלחה סבתי על ידי הבריטים לעתלית להתגורר שם במחנה פליטים.

זה קרה לאחר שנה שלמה שבה חייתה כבר כפליטה באיטליה ושלוש שנים נוספות בהן חייתה כפליטה בסמרקנד ולפיכך אפשר לומר שלמרות שהגיעה סוף סוף לארץ ישראל דבר במעמדה הקיומי לא השתנה.

 

השינוי היחיד היה שבעתלית היא חלתה בדיזנטריה.

העבירו אותה לאוהל-בידוד. לסבי לא הרשו לבקר אותה במשך חודשיים תמימים, וסביבה עמל צוות של אחיות מהצלב האדום שגם העבירו לה את חדשות העולם החיצון שמחוץ לאוהל.

ובדיוק כשקמה ממיטת חוליה, נפתחו שערי המחנה לרווחה וסבי וסבתי מצאו את עצמם בדרך למה שיהיה ביתם לכל חייהם – קבוצת כנרת.

 

לסבתי הייתה שמלה אחת וזוג נעליים אחד וסיכה אחת מעץ לשיערה הארוך ונרתיק קטן מעור ובו שתי תמונות פספורט שלה ושל בעלה.

 

אני חושבת שהיום היא חברת הקיבוץ המבוגרת ביותר בכינרת. ובכל אופן היא בטוח לא פליטה.

 

פליטים זה מגעיל.

 

זה מלוכלך, זה דיזנטריה, או שיעול או השד יודע מה.

 

זה שמלה אחת מלוכלכת.

 

זה לפעמים שחור.

 

זה לא מדבר עברית.

 

זה מתעלק, זה ישן בחוץ, אולי זה מתגרד, או מסריח.

(איש עסקים אחד שחזר מהודו אמר לי פעם שהודו כולה נראית כמו מחנה פליטים ענק. באמת מגעיל!)

 

העיקר שסבתא שלי לא פליטה וגם יש לה בית, ברוך השם וביטוח בריאות.

 

וגם לנו יש ביטוח בריאות.

לצערי נאלצנו, במשפחתנו, לבקר יותר מדי רופאים בעת האחרונה ולבדוק יותר מדי בדיקות.

מזל שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות כמעט הכל באופן פרטי, כי הריבים עם המערכת כבר התחילו להרוג אותנו. מזל שאנחנו לא תלויים ב"סל", אלא שיש לנו ביטוחים אחרים.

מזל שיש לנו פקס להעביר בו אינספור דפים בין חברות הביטוח ולמצוא את הכסף נח בחזרה אצלנו בחשבון.

 

פחחח. אילו רק היינו תלויים במערכת

 

בתורים שהיא נותנת לעוד חודשים

 

בשלוש מאות בדיקות פט סקן בשנה עבור עשרות אלפי חולים

 

בביופסיות שלהם

 

בתרופות מהדור הישן שמאושרות בסל

 

בחדרי ההמתנה הצפופים שעוד מישהו יכול להשתעל עליך

 

ברופאים העייפים כבר מרוב מטופלים 

 

ובמזכירות הזועפות על

אינספור פליטי ה"סל"

או פליטי חברות הביטוח

או פליטי המינוס בבנק

 

שנאלצו למצוא את עצמם שם.

 

אחרי כמה חודשים מול מערכת הבריאות חסרת ההתחשבות הזאת

ולאור סגירת מרפאת הפליטים בתל אביב  –

 

(וגם לאור הפן של שרה וביבי, חגיגות הראווה למדינת ישראל, תקציבי הישיבות, הכספים הזורמים בנמל אשדוד, וראשי הממשלה ההופכים למיליונרים בעת מילוי תפקידם) – –

 

 

אני תוהה מתי שכחנו את החובה הבסיסית, האנושית ביותר שלנו, להיות ערבים זה לבריאותו של זה?

 

 

דברים שאפשר לעשות?

אצל שוקי גלילי

באתר עבודה שחורה

 

 

 

 

 

 

אבידות מציאות (בעניין המנטרה מהשבוע שעבר)

יצירות גדולות בהודו מטבען להיאבד ולהימצא.

 

פעמים רבות, סיפור היאבדן והימצאותן הופך לחלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. למשל הטקסט הטנטרי המפורסם, הסאונדריה-להארי, שבעצמו מדבר על סוד קשרם העמוק של האדם והאלה. כתיבתו מיוחסת, לפי מספר מסורות לשנקראצ'ריה, שבעת מסע עלייה לרגל במעלה הר קאילשה חרט את פסוקיה של היצירה על אבני ההר. ההר הוא כמובן האלה פרווטי. בנה, האל גנש, לא אהב את ההשחתה של אמו ומדי לילה מחק מעל האבנים את הפסוקים שנחרטו בהם ביום קודם. היצירה הזאת נמחקה ונאבדה בעודה נכתבת, ואז נכתבה ונמצאה מחדש וחוזר חלילה. ולדעתי זו גם הפרקטיקה אליה היא מכוונת את קוראיה האדוקים. להימחק ולהימצא.

 

יצירות אחרות נאבדות סתם כך. הן נקברות במרתפי ביתה של משפחה כפרית נידחת ומשתכחות שם במשך דורות רבים. לפתע מגיע איש זר ממקום אחר, מזמן אחר, ושולף שירת ענק סנסקריטית מתהומות הנשייה.

 

אני מספרת את כל זה כי הבוקר אבד לי הבהוג'ה-פרבנדהה, סיפור עלילות המלך בהוג'ה מימי הביניים, שכבר הוזכר כאן בהזדמנויות שונות ושהוא הספר ההודי החביב עליי ביותר. כשיצירות כאלו נאבדות בחדר עבודתי, אני רואה בכך ציווי פנימי של היצירה עצמה – עליה להיאבד. ועליה להימצא. זוהי זרימתה הטבעית בעולם. ואין לכך כל קשר לאירגון הפנימי שלי, או להיעדרו.

היאבדות זמנית כזאת הכרחית אולי לקיום של כולנו.

ולמען האמת, ממש כמו הספרים הללו, גם אני מאוד אוהבת לפעמים ללכת לאיבוד.

אלא שהבוקר חשבתי להביא בפניכם סיפור משם ממש, מהיצירה שנאבדה. ומכיוון שהיא לא תימצא עד שלא ידיע זמנה להימצא, עליי להביא אותו כאן באופן קצת מקרטע, מהזיכרון.

 

זה קשור לפוסט הקודם. וזה מדבר על האלה.

שני משוררים (ענקים, אדירים, אבות המסורת) קלידאסה ובהוובהוטי התווכחו ביניהם מי מהם משורר טוב יותר. הוויכוח לא הגיע לכדי הכרעה ונדמה לי שהיה זה בהוובהוטי שהציע שיילכו שניהם לאלה ויתנו לה לשפוט.

האלה, כזכור, היא אלת השפה. כלומר, היא השפה עצמה. היא יודעת להבחין כיצד משתמשים בה. היא מבינה את הצורות שעושים בה. ומכיוון שמקום משכנה הוא בצפון הרחוק, בקשמיר, עלו שני המשוררים אליה ושטחו בפניה את טיעוניהם.

האלה ביקשה מהם שיניחו לפניה את בתי השיר שחיברו. היו אלו בתי שיר של ארבע שורות כל אחד, שתיארו באופן מושלם, דק ומדויק את רגע השיא של מעשה האהבה (ואולי כשהיצירה תימצא אוכל להביא אותם כאן בפניכם. כמה חבל).

האלה, באותה העת, ישבה לחופה של בריכת מים במקדשה, ולצידה המשוררים. היא הניחה את בתי השיר על שני עלים ושלחה אותם לשוט במים.

עלה אחד, זה של קלידאסה, שקע מעט יותר. כלומר, היה בו כובד דק שלא נמצא בזה של בהוובהוטי. האלה שלחה יד אל אוזנה, ומתוך עגיל-הלוטוס שבה קטפה אבקן אחד ומתוכו הוציאה גרגר אבקן בודד והניחה על בית השיר של בההובהוטי. כמו ירקן המאזן משקולות על מאזניים. העלים התאזנו במים.

 

שירו של קאלידסה היה טוב יותר מזה של בהובהוטי בגרגר אבקן-לוטוס אחד בלבד.

אך עדיין היה הוא טוב יותר.

האלה הכריזה על קלידאסה – לא רק כמנצח, אלא כעל התגלמות שלה עצמה. היא קבעה כי הוא אל. ובעצם, אלה.

 

 

איך מודדים שירה?

במים.

במשקל סגולי.

באבקני פרחים.

על גבי עלים.

ואת המילים עצמן ניתן לראות ממש. ולשאת ולהניח.

 

וההבדל בין משורר אלוהי למשורר שהוא האלה עצמה אינו גדול מגרגר אחד של אבקן-הלוטוס. ובכל זאת הוא גדול מאוד.

 

הקידוד המנטרי של השבוע שעבר זכה לכל מיני סוגים של פיצוחים. היו מי, שכמו אסף, הקדישו לו כמה שעות שיטתיות והגיוניות מאוד. לעומתו, יותר מעשרה מיילים הגיעו אליי וקראו לי להסיר מהר את שם התמונה, כי הפיתרון מופיע בה. אבל גם הבחנה בשם התמונה היא דרך כשרה לפתור. היו אנשי גוגל. ואנשי-קודים, מפצחים טבעיים ומיומנים שהספיק להם מבט אחד ואז התפשט חיוך על פניהם. והיו את אנשי החמש דקת. ואנשי הרבע שעה.

האלה, רציתי לומר, והקירבה אליה, אינם כלל מה שנדמה לנו. המסורת הלשונית ההודית יודעת את זה: גם המפצחים המיומנים ביותר וגם המהירים יושבים בסוף על גדות אגם מי התודעה שבמשכן האלה בקשמיר ונמדדים שם במשקלם הסגולי של גרגירי אבקנים.

 

והפיתרון, כפי שהובטח, הוא:

No question is so difficult to answer as that to which the answer is obvious""

 

 

**ואגב, הורליקס הוציאו פרסומת מקודדת נוספת לילדים, הפעם עם מספרים, ללא מעורבות של אלת השפה. ובכל זאת אני משאירה את זה כאן, למרות שאין לי הרבה מה לומר על זה, חוץ מאת הפיתרון.

  

 

החיים הם בסך הכל מנטרה שצריך לפצח

בשירותי הצבאי בעיתון "במחנה" גורשתי פעם מהיחידה למשך שבועיים בגלל האות יו"ד.

בימים הישנים ההם עוד עבדנו על ניירות, וההגהות היו נעשות בעט ובשעות המאוחרות של הלילה. הצבא עבר בדיוק לחמישה ימי עבודה והעיתון ציין זאת בכתבת שער חגיגית. נותר רק להוריד לדפוס את השער, ועל השער היתה מילה אחת בלבד שנותר לערוך, להגיה ולאשר. חיכינו, אני והגרפיקאית, למילה הזאת כל הלילה: מהפיכה.

אבל בבוקר, כשאלדד יניב, שהיה אז העורך, גילה את היו"ד של מהפיכה הוא ערך תחקיר מהר, מצא את האשמה (אני), זימן אותי לחדרו ושם לאחר שעה ארוכה של צעקות שלח אותי לגלות של שבועיים בבסיס אחר.

 

הבסיס ההוא שכן אי שם ברמת אביב הירוקה. שני דונמים מוריקים של דשאים, מזרקה, ארבעה צריפים, קצת תזמורת צה"ל, אלוף משנה אחד, קצינה אחת וקצין אפסנאות שמיין ארגזים. בבוקר היו מברכים שם את רמשי הדשא לשלום. בצהריים אוכלים בבורגר ראנץ' של המרכז. עזרתי לקצינה למיין דפים ולאפסנאי למיין ארגזים. אחרי זה בין הקצין וביני נרקם רומן. וכשחזרתי לעיתון גיליתי שכל כך חסרתי להם עד שקיבלתי קידום. אלו היו השבועיים הטובים בחיי הצבאיים ובהדרגה התחלתי להבין את כוחה של האות יו"ד.

 

למה אני מספרת את כל זה?

בשבוע שעבר סיפרתי לתלמידיי על אלת השפה ההודית, ועל אמונה נרחבת שהתפתחה סביבה. לפי האמונה הזאת, העולם כולו הוא האלה. והאלה אינה אלא הברות, צלילים ומילים בהרכבים שונים ובמרקמים שונים: בצורה כזאת היא "עץ", בצורה אחרת "אהבה". לפי התפישה הזאת אין דבר בעולם שמהותו אינה מילה. לעתים, הדברים שסביבנו הנם מילים שהתמצקו והתקשחו והם נדמים חזקים מאוד וחומריים מאוד. ולעתים אלו מלים מופשטות. ההודים מציינים גם את ה "צליל שאינו נשמע" וסביבו מערכת עולמית שלמה של צלילים והברות ל"מחונני שמיעה" בלבד. כלומר, לרישים.

 

מכאן גם צמחו המנטרות – אסופות קסמיות של הברות שיש להן כוח פועל על העולם. ומה הן אסופות של הברות אם לא אחת הצורות של האלה? אנשים שמכירים את האלה באופן אינטימי, שיודעים לסדרת את ההברות, את הצלילים ואת האותיות בהרכבים "נכונים", יכולים ממש לברוא דברים בעולם בכוח השפה בלבד.

 

בימי הביניים אלו היו המשוררים ולעתים גם קוסמי האלכימיה, שידעו איך להמיס את העולם באמצעות מילים וצלילים.

 

ואילו עכשיו אלו הם ילדים ששותים "הורליקס" – אותו משקה אבקה מומסת בחלב שמשמש כלהיט דרום הודי מזה כמה עשרות שנים, ושהמודעות שלו פונות לילדי הורליקס החכמים בשאלה מתחומי אלת השפה:

 

עכשיו בואו נראה מי מכם קרוב לאלת השפה ורואה לתוך נבכי העולם המקודד הלשוני –

קחו לכם כמה ימים ונסו לענות על זה (יש להחליף כל אות באות אחרת, כמובן), ומי שנושר באמצע (אני לא הצלחתי) יגלה את התשובה בפוסט הבא…

 

 

ואגב, כאן על טעויות וכאן,כאן וכאן על האלה


מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים