שיעור הגירושין בהודו שוב עלה השנה פי שניים. פעם, בשנות השישים ספרו בהודו 2 מקרי גירושין בשנה. היום כבר סופרים 7000. אלו עדיין הנתונים הנמוכים בעולם, ובכל זאת, בבית המשפט בדלהי גיבשו כבר שיטות עבודה כדי לקצר את התורים. בטלוויזיה וברדיו וגם ברשת מנסים להבין מה קרה. המסקנה של כולם היא שככל הנראה אלו הנשים. מסתבר שהן מי שמגישות את מרבית בקשות הגט, והן גם מי שעברו את השינוי הגדול ביותר במסגרת ההתפתחות המטאורית ההודית: הן יצאו לעבוד.
כלה וחמותה בטקס הנישואין, מזרח הודו. באדיבות vinceney
עכשיו שוברים כולם – בעיקר גברים – את הראש למה הנשים מבקשות להתגרש. ואילו הנשים יודעות להסביר את זה טוב מאוד: הן מסבירות שהגירושין אינם רק מהבעל, הן מהמשפחה המורחבת כולה, הם ממסורת נישואי השידוך, הן מהחמות השולטת ביד רמה, וממעמד שפחת הבית שמובטח להן ולגיסותיהן עד שתחלוף חמותן מהעולם. הן מתגרשות גם מההעדפה הברורה של הורים להוליד בנים על פני בנות ומחמיות שמכריחות את כלותיהן להפיל הריונות של בנות, בתופעה שמימדיה בהודו רק הולכים וגדלים. במילים אחרות, הן מתגרשות מהשיטה.
אז עכשיו מצד אחד מובילים הנתונים החדשים ליוזמות חדשות, למשל אתר ההיכרויות הזה, שמיועד רק למחפשי פרק ב'. מצד שני עולות שאלות מטרידות שגודשות את הפורומים של הזוגות הטריים ברשת וגם מחוצה לה בשאלה מה עדיף לאישה (ולפיכך גם לזוגיות): לעבור לחיות במשפחה גרעינית, או להישאר בחיקה המסורתי של המשפחה המורחבת. איך זה נראה בשטח? הנה ארבעה סיפורי נשים, שהם גם סיפורי נישואים, כולם לקוחים ממשרד אחד במומבאי.
1. החיים הצפופים במשפחה המורחבת: נירנג'לי.
נירנג'לי התחתנה לפני שנה. היא חיה עם הורי בעלה, אחיו הגדול, אשתו ובנם בן השש, כולם בדירת שני חדרים. נירנג'לי ובעלה ישנים בחדר השינה, האח, אשתו ובנם ישנים במטבח, והחמים ישנים בסלון. נירנג'לי ניסתה לשכנע את האח לעבור עם אשתו והבן לחדר השינה אבל הם סירבו. נירנג'לי יוצאת לעבודה, בזמן שגיסתה נשארת בבית. גיסתה מתלוננת שנירנג'לי "בורחת" כל יום למשרד, וככה יוצא שבסופ"ש נופלות כל עבודות הבית על נירנג'לי. אין לה ברירה אלא לקבל את הדין, כי גם חמותה חושבת שהמשרד הוא "בריחה". לפיכך במהלך השבוע נירנג'לי מכינה תבשילי ירקות (סאבג'י) עבור כל המשפחה וגם צ'פאטהי (פיתות דקות) ואילו בסופי שבוע, בנוסף לזה, עליה להתגייס לשאר מלאכות הבית. מי צודק בסיפור הזה? האם נירנג'לי באמת צריכה לעשות את כל עבודות הבית בסופ"ש?
חתן וכלה. חמות, חתן וכלה. תמונות מחתונה הינדית.
2. אשת הקריירה והחמות: פרייה.
פרייה גרה עם חמה וחמותה, בעלה ובתם בת השלוש. היא מתעוררת מדי בוקר בחמש, מכינה רוטי (פיתות מטוגנות) וסאבג'י (ירקות מבושלים) עבור המשפחה כולה ואז יוצאת לעבודה. חמיה מטפלים בזמן זה בילדה, והיא קשורה אליהם בטבורה ממש. לפעמים פרייה לא מסכימה עם צורת החינוך של הסבא והסבתא, אבל אין לה הרבה ברירה, כי היא נעדרת מהבית במשך 10 שעות ביום, והם אלו שמטפלים בילדה. לא מקובל להביא מטפלת לבית שבו סבא וסבתא פנויים. ומצד שני פרייה חוששת שאם תעיר להם הם יעזבו את הבית, והיא לא תוכל לממן מטפלת לשעות ארוכות כל כך ותצטרך לעזוב את עבודתה כדי לטפל בילדה. חמותה של פרייה מכינה אורז מדי יום, אבל פרייה היא זו שלאחר שובה מהעבודה מכינה את שאר תבשילי ארוחת הערב לכולם. בעלה מגיע מאוחר מאוד, ומכיוון שהיא מחכה להגיש לו ארוחת ערב, כפי שמקובל במרבית הבתים, היא לא הולכת לישון לפני חצות.
3. המשפחה המודרנית: מוגדהה.
מוגדהה חיה עם רמש בעלה ועם סיטה בתם במומבאי. חמיה בכלכתה (מרחק 1600 ק"מ) והוריה בגואה (400 ק"מ). שני זוגות ההורים מגיעים לביקור לפי הצורך (למשל, בחופשה השנתית של הגן של סיטה מגיעים שני זוגות ההורים לשבועיים לעזור). אבל הם עצמם מבקרים כל זוג הורים פעם בשנה. בשאר הזמן זה רק שלושתם, בלי סבים וסבתות מסביב ובלי כל עזרה אחרת. מוגדהה וחמותה משתדלות לא להתערב יותר מדי זו בהחלטותיה של זו, למרות הפערים הגדולים ביניהן. כשחמותה מבקרת היא עוזרת לה לחלוטין בעבודות הבית, ובזמן שהיא שם פוטרת את מוגדהה לחלוטין מביקורים במטבח. ברור לכל הצדדים שהוריו של רמש, בניגוד למרבית המשפחות בהודו, לא מתכוונים לעבור לחיות איתם וזה מקובל על כל הצדדים.
כלה הינדית ביום כלולותיה
4. החמות שעברה לפתע לגור עם הכלה: קירטי.
קירטי בילתה את שנת הנישואין הראשונה שלה עם בעלה במומביי, בזמן שחמיה חיו במקום אחר. אבל אז התפתחה בעינה של חמותה בעיה רפואית, היא עברה ניתוח ולא הורשתה יותר להתקרב למטבח. כפי שמקובל בהודו עברו הוריו של בעלה של קירטי לחיות עמם. במקביל נכנסה קירטי להריון. היא בחודש חמישי כעת ולא מקבלת כל עזרה מחמיה. מדי בוקר היא מתעוררת מוקדם ומכינה ארוחת בוקר לכל המשפחה: רוטי, סאבג'י, דאל (תבשיל עדשים) אורז וסלט. ואז, בשובה הביתה בערב, שוב מבשלת עבורם ארוחת ערב. במרבית הבתים בהודו מקובל לא מקובל לשמור אוכל מארוחה לארוחה. בשל סיבוך שהתגלה בהריון שלה כבר בחודש השני שכרה קירטי מבשלת. אבל חמיה לא אוהבים את בישוליה של המבשלת ולכן דורשים מקירטי להמשיך לבשל עבורם. לאחרונה שבה לחמותה כמחצית מראייתה, אבל היא עדיין מסרבת להיכנס למטבח. קירטי לא מקבלת מחמיה כל עזרה, אבל כן מקבלת פקודות והוראות שהופכים את חייה לגיהנום. היא רוצה שהם ישובו לביתם, אבל בעלה מסרב לכך. עכשיו היא מקווה שהתסכול והזעם שלה לא משפיעים על העובר שבבטנה, ואומרת שהיא שוקלת ברצינות להשאיר את הילד עם הוריה, בעיר אחרת, והעיקר לא לגדלו בכפיפה אחת עם הורי בעלה.
הסיפורים האלה אקראיים, אבל מוכרים כל כך בנוף ההודי. הם מעלים המון שאלות. השאלות המיידיות שעלו אצלי היו: איפה בכלל הגברים בסיפור הזה שקוראים לו "בית"? איך יתכן שנשים שאומללו על-ידי חמותיהן גדלות להיות חמיות שמאמללות כלות? ובאיזה נקודות כל זה מפסיק להיות סיפור הודי ונוגע גם בנו?
עוד לינקים:
איך זה נראה בעיניים מערביות? הנה ביקור חמותה ההודית של שריל מהבלוג Diary of a White Indian Houswife
למה חמיות הודיות הן בעייתיות כל כך? תשובות מ yahoo answers india.
הרשימה הזאת פורסמה במקור בטור שלי בסלונה, כאן.
עבודת אלילים 