Archive Page 2

הגבר ההודי – צילומים

תערוכת הצילומים של בהארט סיקה מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון שראיתי אותה, כי כמעט בכל אחת מהתמונות שבה הצלחתי לזהות גבר הודי שפגשתי. אני מניחה שכל מי שביקר בהודו ובעיקר בבתים מקומיים ימצא בצילומים הללו תחושה מוכרת. ולפיכך, לאחר כל כך הרבה פוסטים על נשים, הגיע הזמן לעשות כבוד גם לגברים. קבלו אותו, הגבר ההודי:

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ומי שהגיע עד לכאן ונהנה, ודאי ישמח לראות עוד פן של העיסוק ההודי (המעט אובססיבי) בקטגוריות אנושיות ובמינים של בני אדם, הפעם בציורים מדויקים מאוד ומקסימים, שכבר לפני כמה מאות שנים תיארו את מה שרואים בהודו עד היום – זוגות הודיים, גבר ואישה, לפי שיוך ומראה הקאסטה. ותודה לתומר על הלינק. 

ועד אז

 

ועד אז – –
אולי נהיה כבר זקנים
ובלים
ופצועים
ואכולי זכרונות
ובעינינו יקוד מבט בוער
ומשוגע
מתשוקות בנות נצח גלגולי חיים – –
התוכל להכיל את כאביי?
למצוא את שפיותי?
הייתי אז שכבה גיאולוגית אחת,
אבל עד שניפגש
יהיה עליך לשחזר אותי
מתוך שבריי.
אבוא אליך
ובידי שעון חולנו העצוב
קח אותנו
עד הגרגר האחרון.

 

 

 

המשקפיים של המהאטמה

 

ברגע האחרון הושבו משקפיו, סנדליו, שעון הכיס ושתי קערות של גנדהי להודו.

זה קרה שעות ספורות לאחר שהאספן ג'יימס אוטיס הודיע כי ימכור את הפריטים במכירה פומבית בניו יורק ואז החליט שלא ימכור אותם  ולאחר שאיל הליקר ההודי ויג'אי מאליה החליט כי כך או כך מוטב יהיה לקנות את הפריטים ולהשיבם אחת ולתמיד לידיים הודיות מאשר לסמוך על אספן אמריקאי בעל רגשות מתחלפים. 

ובכן, איזה שבוע זה היה!

 

גנדהי והמשקפיים

 

הכל התחיל עם הודעה רשמית של בית המכירות הפומביות Antiquorum Auctioneers בניו יורק, שבראשית מאי יועמדו החפצים האישיים הנ"ל של המהאטמה למכירה פומבית ושצפי הרווח עומד על שלושים אלף פאונד.

להזכירכם, גנדהי לא לבש הרבה.

 

 

לא איש של אקססורזי. גנדהי

 

פרט לדהוטי הלבן יש להניח שהמשקפיים, הסנדלים, ושעון הכיס היו מהאקססוריז היחידים שבכלל היו לגופו.

לא פלא שממשלת הודו נזעקה לעצור את המכירה: הטענה הרשמית הייתה שחפציו המעטים של גנדהיג'י הם בגדר אוצר לאומי שכלל אין להוציאו מהודו.

אבל יש להניח שרגש עמוק מזה הניע את הלחץ האדיר שהופעל על הממשלה בשבוע האחרון: גנדהיג'י כבר מזמן נחשב לאל. מכירת החפצים המעטים שהיו לגופו כמוה כמכירת חפציו הקדושים של אל, שלמעשה נחשבים בעצמם כחלק מאיבריו.

 

 

חפציו-איבריו של האל גנדהי

 

ממשלת הודו הכריזה שמדובר בעלבון צורב והזכירה כי הצליחה כבר לעצור מכירה מיועדת בקריסטיז של מכתביו של גנדהי ב 2007.

 

במקביל פירסמו העיתונים נתונים מרגשים. למשל שמשקפיו של גנדהי ניתנו על ידו לקולונל בצבא הודו בשם שירי דיוואן נאוואב לו הוא אף אמרו: "משקפיים אלו העניקו לי את החזון לשחרר את הודו". הסנדלים ניתנו ב – 1931 לפקיד ביטי בכיר, ואילו השעון יתן לאחייניתו אבהה גנדהי, מי שהיתה העוזרת האישית שלו במשך שש שנותיו האחרונות ושבזרועותיה נפל לאחר שנורה.

 

לאחר הדברים הללו נראה כי הלחץ הציבורי עומד להתפקע מתוך רגשותיו הוא.

 

לבסוף, כאמור, היה זה המיליונר מאליה, שהצליח נכון לאמש לרכוש את חפציו של המהאטמה בלא פחות מ 1.8 מיליון דולר, חלק זעום מרווחי אימפריית הליקר שברשותו. כל זה, כדי להשיג את חפציו של מי שבעצמו התנגד נחרצות לאלכוהול, על כל צורותיו, להשפעות מערביות קלוקלות וביניהן תפישות קפיטליסטיות מערביות, ולהאלהה בדיוק מהסוג שנעשה דווקא לו.

 

 

מקדש גנדהי מנדפם בקרלה, היכן שהוצג אפרו של גנדהי לפני שפוזר בים

 

 

פסלו של גנדהי מחוץ למקדש קירטי מנדיר בגוג'אראט

 

 

מקדש רחוב של גנדהי, אחד מני רבים, מחוץ לתחנת הרכבת ויקטוריה בצ'נאי, טמיל נדו.

 

 

ועכשיו גם בניו ג'רזי – מקדש גנדהי בשלבי הקמתו האחרונים

 

 

 

צריך אומץ רב כדי לתת לעולם להשפיע עליך

 

virahini. האהובה בזמן פירוד מבעלה. רג'סטן, המאה ה – 17

צריך אומץ רב כדי לתת לעולם להשפיע עליך. להטביע בך את חותמו.
כדי לא לפחד להשתנות.
וכדי להתבונן במציאות שוב בעיניים פעורות, ילדיות, תוהות.
 
הסיפור הזה הוא שיר הלל לתמימות. תחום מסוכן, שאפילו ילדים נקראים על ידי הוריהם להיחלץ ממנו במהרה. איזו תועלת תצמח להם, לתמימים? צפויים להם מפחי נפש אם יאמינו שבית ממתקים ביער הנו מתוק גם מבפנים, או שסבתא שחיוכה גדל לפתע איננה חיית טרף, או שבאגמים נערמים המעמקים בלבד וכלל אין בהם מכשפות.
 
והנה סיפור אחר לילדים לפני השינה. ובו התמימות מנצחת. היא איננה אינפנטילית, מטופשת, מסוכנת. להיפך, היא מביאה אוצר. הכלה הצעירה שבמרכזו של הסיפור הזה (בת כמה היא? אולי 12), נחושה מאוד שלא לאבד את תמימותה. היא אפילו מאבדת את בעלה ואת ביתה בדרך שבחרה בה. אבל נדמה כי קול של ביטחון פנימי ממשיך לדחוף אותה הלאה.
 
מה היא יודעת בוודאות?
שחייו של אדם אינם מסתיימים בהכרח עם נשימתו האחרונה.
שדבקות אמיתית, כמו שיש לה בחמותה, הנה חסרת תנאים. חסרת גבולות.
שגבר לא תמיד יודע.
ושזו לא סיבה לעזוב אותו, או לתת לו לעזוב אותך.
שיש אנשים, כמו בעלה, והשכנה, שסופרים את העולם במספרים ובשקילות מסובכות
אבל שאפשר להסתדר גם עם שני מספרים בלבד. 2 ו – 3.
ושכאישה עליה להקשיב לקולה הפנימי. כשהיא הופכת את חמותה לקול הזה, מתהפך בזכותו גורלה. אבל כאשר שכנתה הולכת אחר הוראותיו של גבר היא נותרת במקום.
 

כל הליכה למקדש בהודו מזכירה לך את זה מחדש: אתה עומד להשתנות. גם האלוהות לא תיוותר כשהייתה אחרי המפגש איתך.

כל מפגש עם סיפור הודי דורשת את אותו העיקרון בדיוק: הסיפור מחפש את קהלו לא פחות מכפי שאנחנו מחפשים אחר סיפור.

לאחר שיפגוש אותנו, גם משהו בסיפור ישתנה.

 

כמובן, שכדי להשתנות במקדש, בסיפור, צריך לתת לעולם לחלחל מבעד לעורך. להיות קצת יותר נוזלי, או גמיש, או אוורירי.

 

מבין הסיפורים ההודיים שפגשתי הסיפור הזה הוא אחד החביבים עליי. תמיד נדמה לי שהוא אינו מספר רק על כלה צעירה אחת, במקום רחוק, בזמן אחר. אלא שהוא מספר לי איך לקרוא אותו, ואת חבריו הסיפורים האחרים.
באומץ.
ובתמימות.
וללא הפחד להשתנות.

החמות העשויה חימר


סיפורי-עם על החמות יש בהודו המון.

ובמיוחד על יחסיהן האומללים בדרך-כלל של הכלה והחמות וכן על הבעל המסכן שנקרע בין שתיהן.

בדרך כלל מקריאים אותם לילדים לפני השינה והיינו מצפים שתוצג בהן חמות לתפארת. אבל על פי רוב מוצגת בהן חמות מרשעת וטיפשה ובצילה כלה אומללה וחסרת אונים.

 

מחר בשעת בוקר מאוד לא אופיינית לספר סיפורי עם,  אפתח עם תלמידיי את הסמסטר בקריאת הסיפור הבא, שמגיע מדרום הודו ושבו חמות שאינה מרשעת דווקא. לא סתם בחרתי בו להיות ראשון בקורס שכולו על סיפורים. אני מוצאת בו את מיטב הרעיונות ההודיים החשובים בעיניי.

זה סיפור מעט ארוך (אבל שווה לשמור אותו לאיזו שעה פנויה), אז ואת הרעיונות שבו אני שומרת לפוסט הבא.  

 

משפחה הודית וחמות במרכז

היה הייתה כלה צעירה, שבשונה מכלות רבות אחרות, הייתה צייתנית לחמותה וביקשה למלא אחר כל דרישותיה. ואילו חמותה שמרה על כבודה כחמות ודיברה מעט מאוד, נדה בראשה את פקודותיה, ובאופן כללי שמרה על ארשת פנים נוקשה. מדי בוקר הייתה הכלה מגיעה לחמותה ושואלת כמה מנות אורז עליה לבשל באותו יום. האישה המבוגרת הייתה מקדישה זמן למחשבה זהירה ואז עונה לה. בימים מסוימים הייתה מרימה שתי אצבעות כדי לסמן כמות של שתי מנות ובימים אחרים שלוש אצבעות, כפי שהכתיב לה רצונה. ואילו הכלה הייתה לוקחת ברצינות את הפקודה, הולכת למטבח ומבשלת את כמות האורז שהורו האצבעות הקמוטות.

יום אחד חלתה האישה המבוגרת ונשמה את נשימתה האחרונה. האישה הצעירה, ככל כלה טובה, התאבלה עליה רבות. אפילו לאחר תום תקופת האבל היא לא הצליחה להסתדר בבית, שכן האישה המבוגרת חסרה לה בכל דבר ודבר: מי יגיד לה מה לעשות ומתי? מי יאמר לה באופן החלטי כמה אורז עליה לבשל באותו יום? היא היתה שרויה בדילמה מתמדת, ולא הייתה מסוגלת לקבל כל הכרעה בשום נושא.

בהתחלה התרשם בעלה ממסירותה של אשתו לאמו המנוחה. אבל במהרה החל להתעייף מהשאלות החוזרות ונשנות של אשתו כמה אורז לבשל מדי יום. הוא חשב וחשב על פיתרון ולבסוף הזמין מהכדר  צלם חימר של אמו בגודל מלא. כמו כן ביקש במפורש שיד אחת תצביע עם שתי אצבעות ואילו השנייה – עם שלוש. בתום כמה ימים, כשבובת החימר הגיעה, הניח אותה הבעל במקום מרכזי בבית. הכלה הייתה מאושרת מחזרתה של האם והשלום והשלווה חזרו לשכון בבית: שוב לא הייתה צריכה הכלה הצעירה לדאוג על כל צעד ושעל. בכל עת שתהתה כמה אורז עליה לבשל באותו יום, היא התבוננה על החמות מהחימר; אם קרה שתפשה במבטה את היד עם שתי האצבעות הייתה מכינה שתי מנות אורז, ואילו אם נח מבטה על היד בעלת שלוש האצבעות הייתה מכינה שלוש כמויות בהתאם.

היא הייתה מאושרת ואושרה שימח את בעלה.

הדברים התנהלו במישרין במשך חודשיים שלושה עד שיום אחד גילה הבעל כי שקי האורז בביתו מתרוקנים במהירות וכי עליו לקנות שקים חדשים מדי שבועיים, למרות שבבית היו רק שני פיות. הוא שאל את אשתו והיא תיארה לו את שיגרת יומה: כיצד מדי בוקר היא שואלת את חמותה מהחימר כמה אורז עליה לבשל וכיצד היא ממלאת את בקשתה. "שתיים או שלוש מנות של אורז כשרק שנינו בבית?" תמה הבעל, "זה הרי מגוחך. גם כשאמי עוד הייתה בחיים ובישלת שתי מנות היינו אוכלים להתפקע. עתה, ודאי לא ייתכן שרק שנינו אוכלים מדי יום את האורז עד תומו".

היא ענתה בקול שקט: "אנחנו לא שניים, אלא שלושה. שכחת את חמותי. כרגיל, אני מאכילה אותה לפני שאני אוכלת בעצמי. פעמים רבות נותר לי מעט מאוד לאכול. סלח לי שאני אומרת את זה בכלל, אבל חמותי אוכלת הרבה יותר ממה שנהגה בדרך כלל".

הבעל החל לחשוד. וככל שהמשיך ושאל את אשתו, חשדו העמיק. הוא לא יכול היה להאמין לסיפורים על חמות מבוץ שמכלה שקים שלמים של אורז. זעמו גאה בו, הוא הכה את אשתו והשליך אותה מהבית יחד עם חמותה.

 

 

משפחה הינדית בעת עלייה לרגל

 

 

אבל האמת על החמות מהחימר הייתה כזאת: פעמיים ביום, כנהוג בדרום הודו, הייתה הכלה הצעירה פורשת עלה לפני חמותה ומגישה עליו את מנות האוכל זאת לצד זאת. אך ברגע שהתפנתה מהגשת האוכל והלכה למטבח הייתה חומקת פנימה אשתו של השכן, מבעד לחור בקיר שנחצב בערמומיות, גונבת את כל האוכל וחומקת בחזרה מבעד לחור. בדרך זו הצליחה להשיל מעצמה את כל עול הבישול בביתה שלה. ואילו האומללה התמימה האמינה כל העת שחמותה מהחימר מכלה את ארוחותיה מהעלה. תמימותה הנחיתה אותה עכשיו היישר לרחוב.

היא הייתה חסרת מזל ומסכנה. אוחזת ביד אחת בדמותה של חמתה האהובה, היא צעדה אל תוך הלילה כשהיא מקללת את גורלה ומתפללת למוות מהיר. כשפניה שטופי דמעות וחרדה גואה בה למראה החשיכה המתעבה, המשיכה לצעוד עד שהגיעה ליער בפאתי העיר. היא הידקה את אחיזתה בחמות מהחימר ורעדה את דרכה אל תוך הנוף הפראי. כל צווחה הקפיצה את האישה הצעירה שמעולם לפני כן לא עזבה את ביתה, אבל האימה גם חידדה את חושיה. היא טיפסה על עץ וקשרה את עצמה אל ענף ארוך, כשכל העת החמות מהחימר צמודה לגופה.

לתדהמתה, בעודה יושבת שם מבוהלת, שמעה קול צעדים מתקרבים. גברים חסונים ומשופמים עם לפידים בידיהם חצו את השיחים והתקרבו לכיוונה. לפי בגדיהם והמבט שבעיניהם היא ניחשה שמדובר בגנבים. ענפים התנפצו תחת רגליהם בעודם מתקדמים בצעדים כבדים היישר אל עבר העץ שבין ענפיו ישבה. עייפים מעבודת היום הם פרקו את משאם מעליהם והתיישבו שעונים על גזע העץ כדי לחלק את שללם. הפנסים האירו את פניהם ויצרו הבעות מוזרות. צללים חמקמקים שיחקו על גזע העץ כאשר להבות הלפידים רקדו, והיער הפראי נראה פראי אפילו יותר. האישה הצעירה שקשקה בפחד מוות, וברעידותיה התרופפה אחיזתה בחמות מהחימר וזו נפלה בקול רעש גדול היישר על חבורת הגנבים שליד גזע העץ!

הגנבים קפצו בבהלה ומהר נפוצו לכל עבר, עוד לפני שהבינו מה התרחש. ואילו האישה הצעירה שבובתה היקרה נפלה מידיה, התעלפה ושכבה מחוסרת הכרה בין הענפים עד הבוקר שלמחרת.

כאשר עלה אור הבוקר, הדבר הראשון שראתה האישה שהתעוררה כמו מתוך סיוט הייתה חמותה מהחימר, שבורה לשלושה חלקים ומוקפת אינספור אוצרות וכמה לפידים כבויים. היא וידאה שאין איש בסביבה, ירדה בזהירות ואספה את חלקיה של חמותה. היא התפללה אל יקירתה המתה שהצילה את חייה ושהותירה אותה עם אוצר כל כך גדול.

לאחר שעות ספורות גילה הבעל הזועם את אשתו בפתח הבית כשבידה האחת בובת חימר שבורה ואילו בידה השנייה צרור משונה. הוא כעס עליה על שחזרה אבל מהר מאוד גילה את הוצרות שהביאה עמה ולכן גרר אותה פנימה והציל מפיה את כל שאירע. עיניו כמעט נפלו מחוריהן למראה אבני האודם והתכשיטים שבצרור. הוא החביא אותם ובעזרתה של אשתו שב אל היער והביא את שאר הממון. בעודו פורש את שללו על הרצפה, התמלא תשוקה לדעת את ערכו הכספי באותו יום של חסד. הוא שלח את אשתו אל בית השכן לשאול מאזניים.

השכן היה סקרן לדעת מה דוחק בשכניו העניים לשקול באותו היום. ולכן הדביק פיסה של תמרהינדי בתחתית הכלי. משהושב אליו הכלי נדהמו השכן ואשתו לגלות אבן יקרה מודבקת לתחתיתו, והחלו בהשערות שונות ומשונות בנוגע לעושרם של שכניהם. רק אמש עוד היו חסרי כל – ובן לילה היה בידיהם אוצר בכמות מספקת למדידה במאזניים! שלח אליהם השכן את אשתו וזו שאלה את האישה הצעירה לפשר הדבר בהזדמנות הרשונה שנקרתה בדרכה. האישה הצעירה סיפרה את הסיפור כולו – איך נזרקה על ידי בעלה, איך השתכנה עם חמותה מהחימר על עץ ואת כל השתלשלות העניינים שלאחר מכן ובתום הסיפור כולו ציינה כי כל עושרם הוא פרי חסדה של חמותה.

השכנה, שידעה יותר מהאישה הצעירה, לא התכוונה להתחיל לסגוד לחמות מתה. בעלה חשב שיש קיצור דרך להשגת עושר כזה. הוא הזמין בובת חימר גדולה, הניח אותה בידיה והשאיר אותה בג'ונגל. הוא איים עליה שלעולם לא יקבל אותה חזרה לביתו אם לא תביא אמה אוצר זהה לזה שאשתו של השכן הביאה לבעלה.

 

 

משפחה הודית בדרכים

 

אשת השכן הייתה בטוחה בעצמה ובאסטרטגיה שתיכננה. כצפוי, אותם הגנבים עם הלפידים בידיהם הגיעו בסוף יום עבודתם הבזויה, כדי לחלוק את שללם תחת העץ. הם לא הספיקו לפתוח את צרורותיהם כשהאישה השליכה עליהם את בובת החימר והגנבים ברחו לכל עבר. אלא שעתה הם כבר החלו לחשוד – בלילה הראשון שדבר כזה קרה הם היו לא מוכנים וברחו על נפשותיהם, אבל עכשיו החליטו להתחבא מאחורי גזע העץ ולראות מה פשר העניין. לתדהמתם אישה ירדה במורד הגזע והחלה שודדת את ממונם שהושג בעמל רב.  בזעמם הם הקיפו אותה, נזפו בה על שהבריחה אותם מאוצרם בלילה הקודם, הכו אותה עד שהייתה כחולה ומעולפת והותירו אותה שם כשהיא קשורה לעץ.

השכן מצא אותה למחרת. רועדת מפחד, מבועתת מהקורות אותה בלילה ובשום צורה שהיא לא עשירה יותר משהייתה.
 

ושוב נברא העולם

 

ציור קיר על בית ב ooti, טמיל נדו. באדיבות אנו שנקארן

ושוב נברא העולם.
שוב מגיעה תנומתו של וישנו לקיצה, וציפתו הנעימה על גליו של אוקיאנוס מימי התודעה נמלאת לפתע באי שקט. הכל כבר ממתינים מסביב – אשתו בהו, האדמה, מעסה את רגליו. ארבעת נשקיו מעופפים מעליו. הקונכיה, הצדף, האלה והצ'אקרה הבלתי מנוצחת. שני שדים אורבים ליד נחיריו. מלחמה גדולה צפויה להתחיל מיד עם בריאת העולם, והצדדים היריבים נמצאים בציפייה דרוכה.

מיד יישמע רשרוש ומטבורו של וישנו יפרח פרח לוטוס.

מבין אלף עלי הכותרת שלו יכחכח בגרונו האל ברהמה. והכחכוח יעיר את האל הישן.

הדיאלוג שיתפתח ביניהם יוביל כל אחד מהם לבחון מי גדול יותר – ברהמה יזמין את וישנו אל תוך בטנו, כדי שיגלה שם את העולמות כולם. מיד לאחר מכן יזמין וישנו את ברהמה להתבונן בבטנו שלו ולגלות שם את היקום כולו, על מרחביו ותקופותיו. השאלה היכן אם כך נמצא העולם תפנה את מקומה למלחמה, והמלחמה תפנה את מקומה להיררכיות מתהוות.

אלים, ושדים, ונגנים אלוהיים, ומרכבות שמיימיות, ועצי משאלות, ובני אדם, ורוחות היער, והאדמה ונהרותיה ובעלי החיים. ארבעה עידנים יחלפו עד שיבוא הקץ על העולם הזה ווישנו ישוב ויבלע את העולם את תוך בטנו וישוב לנמנם על אוקיאנוס מימי התודעה. עד שכחכוח נוסף יישמע.
 

 

ושוב ייברא העולם.
הפעם יתחיל משבעה אוקיאנוסים, מוקפים זה בזה כשבע טבעות הולכות ומתרחבות.

מים, וסביבם מי-גבינה, וסביבם חלב, ומסביבו גהי, ויין ומיץ קנה-סוכר והחיצוני ביותר אוקיאנוס המלח. במרכזם של האוקיאנוסים יעמוד הר מרו ועל פסגתו צמחי תבלין מכושפים, עצי משאלות ונוזל הסומה, שהוא נוזל הדעת והאי דעת.

ואז אלים ושדים יתווספו לסיפור ושני הצדדים ירצו, כהרגלם, דבר אחד. את הסומה. ומכיוון שלא יוכלו לחצות את מרחבי האוקיאנוסים יחברו כוחותיהם יחדיו כדי לחבוץ את היבשה מתוך המים. וכפי שחובצים חמאה מחלב, הם יעמידו מוט חביצה (יהיה זה ההר מנדרה) וחבל שיסובב את המוט (יהיה זה הנחש ואסוקי) ומעמד למוט (יהיה זה וישנו בדמותו כצב). מצד אחד האלים ומצד שני השדים. עד שייצא עשן.

עד שפרחים יתחילו ליפול.

עד שיימעכו העצים ותפרוץ אש.

עד שיצא ירח, ותצא שמש, ותצא האלה שרי בלבוש לבן. סוסים. אבני חן.

ויטפטף רעל שיאיים להרוס את כל המבצע הזה של בריאה, וברגע האחרון יינצל הכל.

 מה שיוותר לאחר מכן הוא עולם מוקשה, חומרי, מעט מאוד נוזלים וריבוי גדול של מינים ודברים. וחברות אלים שיכורים מסומה.
עד שיימסו הכל בחזרה ויזלגו אל שבע טבעות תבל. ןעד שיחשקו שוב האלים בפסגתו של הר מרו.
 
ושוב ייברא העולם.
 
ואולי הפעם תהיה זו וארוטהיני היפהפיה המאוהבת, שמתוך טעות בזיהוי תהרה ותוליד ממזר שהוא האדם הראשון.
 
או אולי תהיה זו אלת השפה שבהשתאותה מיפי הכל תיאנק בהנאה וצלילה הקטן יברא את העצום הזה שסביבנו.
 
כמו האדם.
אינסוף לידות.
אינסוף בריאות.
אינספור סיפורים. 

 

 

היישר מהלפטופ של תומר ומאוקיאנוס מימי התודעה. וישנו, רגע לפני שהכל שוב מתחיל/ להגדלה (כדאי לראות את ברהמה על הלוטוס)

 

 

 

גם אני עניתי על השאלון

 

 

 

הבוקר עלה ה"שאלון" עמי, ושלף וטלטל אותי היישר מהאין האינטרנטי (ומהיש המציאותי) אל מעל גלי הרשת. 

היה כיף לענות עליו, אז דבר ראשון – הלינק.

 

ודבר שני – זה עושה חשק לחזור לכתוב, פוסט על שערוריית התחתונים הוורודים בהודו יעלה כבר בימים הקרובים. בהנחה שעוד לא שמעתם על זה?

 

ודבר שלישי – לדורשי שלומי בחודשים שחונים אלו תודה. שלומי טוב. נתראה בקרוב. 


מיה טבת דיין

חוקרת מחשבה ותרבות בהודו, מלמדת באוניברסיטת תל אביב, סופרת.

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הספר שלי

2011, כנרת, זמורה-ביתן

קאסטות

גלגולי חיים