להתגרש מהחמות ההודית

שיעור הגירושין בהודו שוב עלה השנה פי שניים. פעם, בשנות השישים ספרו בהודו 2 מקרי גירושין בשנה. היום כבר סופרים 7000. אלו עדיין הנתונים הנמוכים בעולם, ובכל זאת, בבית המשפט בדלהי גיבשו כבר שיטות עבודה כדי לקצר את התורים. בטלוויזיה וברדיו וגם ברשת מנסים להבין מה קרה. המסקנה של כולם היא שככל הנראה אלו הנשים. מסתבר שהן מי שמגישות את מרבית בקשות הגט, והן גם מי שעברו את השינוי הגדול ביותר במסגרת ההתפתחות המטאורית ההודית: הן יצאו לעבוד.

כלה וחמותה בטקס הנישואין, מזרח הודו. באדיבות vinceney

עכשיו שוברים כולם – בעיקר גברים – את הראש למה הנשים מבקשות להתגרש. ואילו הנשים יודעות להסביר את זה טוב מאוד: הן מסבירות שהגירושין אינם רק מהבעל, הן מהמשפחה המורחבת כולה, הם ממסורת נישואי השידוך, הן מהחמות השולטת ביד רמה, וממעמד שפחת הבית שמובטח להן ולגיסותיהן עד שתחלוף חמותן מהעולם. הן מתגרשות גם מההעדפה הברורה של הורים להוליד בנים על פני בנות ומחמיות שמכריחות את כלותיהן להפיל הריונות של בנות, בתופעה שמימדיה בהודו רק הולכים וגדלים. במילים אחרות, הן מתגרשות מהשיטה.

אז עכשיו מצד אחד מובילים הנתונים החדשים ליוזמות חדשות, למשל אתר ההיכרויות הזה, שמיועד רק למחפשי פרק ב'. מצד שני עולות שאלות מטרידות שגודשות את הפורומים של הזוגות הטריים ברשת וגם מחוצה לה בשאלה מה עדיף לאישה (ולפיכך גם לזוגיות): לעבור לחיות במשפחה גרעינית, או להישאר בחיקה המסורתי של המשפחה המורחבת. איך זה נראה בשטח? הנה ארבעה סיפורי נשים, שהם גם סיפורי נישואים, כולם לקוחים ממשרד אחד במומבאי.

 1. החיים הצפופים במשפחה המורחבת: נירנג'לי.

נירנג'לי התחתנה לפני שנה. היא חיה עם הורי בעלה, אחיו הגדול, אשתו ובנם בן השש, כולם בדירת שני חדרים. נירנג'לי ובעלה ישנים בחדר השינה, האח, אשתו ובנם ישנים במטבח, והחמים ישנים בסלון. נירנג'לי ניסתה לשכנע את האח לעבור עם אשתו והבן לחדר השינה אבל הם סירבו. נירנג'לי יוצאת לעבודה, בזמן שגיסתה נשארת בבית. גיסתה מתלוננת שנירנג'לי "בורחת" כל יום למשרד, וככה יוצא שבסופ"ש נופלות כל עבודות הבית על נירנג'לי. אין לה ברירה אלא לקבל את הדין, כי גם חמותה חושבת שהמשרד הוא "בריחה". לפיכך במהלך השבוע נירנג'לי מכינה תבשילי ירקות (סאבג'י) עבור כל המשפחה וגם צ'פאטהי (פיתות דקות) ואילו בסופי שבוע, בנוסף לזה, עליה להתגייס לשאר מלאכות הבית. מי צודק בסיפור הזה? האם נירנג'לי באמת צריכה לעשות את כל עבודות הבית בסופ"ש?

חתן וכלה. חמות, חתן וכלה. תמונות מחתונה הינדית.

2. אשת הקריירה והחמות: פרייה.

פרייה גרה עם חמה וחמותה, בעלה ובתם בת השלוש. היא מתעוררת מדי בוקר בחמש, מכינה רוטי (פיתות מטוגנות) וסאבג'י (ירקות מבושלים) עבור המשפחה כולה ואז יוצאת לעבודה. חמיה מטפלים בזמן זה בילדה, והיא קשורה אליהם בטבורה ממש. לפעמים פרייה לא מסכימה עם צורת החינוך של הסבא והסבתא, אבל אין לה הרבה ברירה, כי היא נעדרת מהבית במשך 10 שעות ביום, והם אלו שמטפלים בילדה. לא מקובל להביא מטפלת לבית שבו סבא וסבתא פנויים. ומצד שני פרייה חוששת שאם תעיר להם הם יעזבו את הבית, והיא לא תוכל לממן מטפלת לשעות ארוכות כל כך ותצטרך לעזוב את עבודתה כדי לטפל בילדה. חמותה של פרייה מכינה אורז מדי יום, אבל פרייה היא זו שלאחר שובה מהעבודה מכינה את שאר תבשילי ארוחת הערב לכולם. בעלה מגיע מאוחר מאוד, ומכיוון שהיא מחכה להגיש לו ארוחת ערב, כפי שמקובל במרבית הבתים, היא לא הולכת לישון לפני חצות.

3. המשפחה המודרנית: מוגדהה.

מוגדהה חיה עם רמש בעלה ועם סיטה בתם במומבאי. חמיה בכלכתה (מרחק 1600 ק"מ) והוריה בגואה (400 ק"מ). שני זוגות ההורים מגיעים לביקור לפי הצורך (למשל, בחופשה השנתית של הגן של סיטה מגיעים שני זוגות ההורים לשבועיים לעזור). אבל הם עצמם מבקרים כל זוג הורים פעם בשנה. בשאר הזמן זה רק שלושתם, בלי סבים וסבתות מסביב ובלי כל עזרה אחרת. מוגדהה וחמותה משתדלות לא להתערב יותר מדי זו בהחלטותיה של זו, למרות הפערים הגדולים ביניהן. כשחמותה מבקרת היא עוזרת לה לחלוטין בעבודות הבית, ובזמן שהיא שם פוטרת את מוגדהה לחלוטין מביקורים במטבח. ברור לכל הצדדים שהוריו של רמש, בניגוד למרבית המשפחות בהודו, לא מתכוונים לעבור לחיות איתם וזה מקובל על כל הצדדים.

כלה הינדית ביום כלולותיה

 4. החמות שעברה לפתע לגור עם הכלה: קירטי.

קירטי בילתה את שנת הנישואין הראשונה שלה עם בעלה במומביי, בזמן שחמיה חיו במקום אחר. אבל אז התפתחה בעינה של חמותה בעיה רפואית, היא עברה ניתוח ולא הורשתה יותר להתקרב למטבח. כפי שמקובל בהודו עברו הוריו של בעלה של קירטי לחיות עמם. במקביל נכנסה קירטי להריון. היא בחודש חמישי כעת ולא מקבלת כל עזרה מחמיה. מדי בוקר היא מתעוררת מוקדם ומכינה ארוחת בוקר לכל המשפחה: רוטי, סאבג'י, דאל (תבשיל עדשים) אורז וסלט. ואז, בשובה הביתה בערב, שוב מבשלת עבורם ארוחת ערב. במרבית הבתים בהודו מקובל לא מקובל לשמור אוכל מארוחה לארוחה. בשל סיבוך שהתגלה בהריון שלה כבר בחודש השני שכרה קירטי מבשלת. אבל חמיה לא אוהבים את בישוליה של המבשלת ולכן דורשים מקירטי להמשיך לבשל עבורם. לאחרונה שבה לחמותה כמחצית מראייתה, אבל היא עדיין מסרבת להיכנס למטבח. קירטי לא מקבלת מחמיה כל עזרה, אבל כן מקבלת פקודות והוראות שהופכים את חייה לגיהנום. היא רוצה שהם ישובו לביתם, אבל בעלה מסרב לכך. עכשיו היא מקווה שהתסכול והזעם שלה לא משפיעים על העובר שבבטנה, ואומרת שהיא שוקלת ברצינות להשאיר את הילד עם הוריה, בעיר אחרת, והעיקר לא לגדלו בכפיפה אחת עם הורי בעלה.

הסיפורים האלה אקראיים, אבל מוכרים כל כך בנוף ההודי. הם מעלים המון שאלות. השאלות המיידיות שעלו אצלי היו: איפה בכלל הגברים בסיפור הזה שקוראים לו "בית"? איך יתכן שנשים שאומללו על-ידי חמותיהן גדלות להיות חמיות שמאמללות כלות? ובאיזה נקודות כל זה מפסיק להיות סיפור הודי ונוגע גם בנו?

עוד לינקים:

איך זה נראה בעיניים מערביות? הנה ביקור חמותה ההודית של שריל מהבלוג Diary of a White Indian Houswife  

למה חמיות הודיות הן בעייתיות כל כך? תשובות מ yahoo answers india.

הרשימה הזאת פורסמה במקור בטור שלי בסלונה, כאן.

מחשבות על צפיפות

איקאה הקדישו את הקטלוג שלהם השנה לפתרונות "קטנים". הם מתכוונים לפתרונות לחללים קטנים. קטנים מאוד. יש שם חללים מעוצבים של 7 מ"ר, ושל 10 מ"ר ושל 11 מ"ר, ובתוכם מאורגנים להפליא הורים וילדים ורהיטים ובדים. כולם ביחד. יש שם עמוד שקוראים לו "יותר דרכים לייצר יותר מקום". בשפה של איקאה הכוונה היא לקופסאות ומדפים על הקיר, ולמיטות שהן גם שולחן שהן גם חדר עבודה שהן גם חדר ארונות. במחשבה ההודית, שכבר אלפי שנים הופכת בשאלה כיצד "לייצר יותר מקום", יש כמה פתרונות אחרים כיצד לרווח.

מאז כתביה המוקדמים הודו מזהה את הבעיה האנושית בעולם כבעיה של צפיפות. העולם נברא מתוך הצפיפות הזאת והוודות, הכתבים ההודים המוקדמים ביותר, מספרות על אדם קוסמי ראשוני ששמו פורושה, ושהעולם קטן למידותיו. כמו נער שצמח מעבר למיטתו, גם קצות אצבעותיו של פורושה בולטים מעבר לגבולות העולם. בעצם המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה נבראת רק כשמחלקים את פורושה לחלקים. איבריו השונים הופכים להיות השמיים, הרוח, העננים, הים. והנה לכם פיתרון איחסון לחלל קטן. האם זה פתר את התחושה האנושית הקיומית של הצפיפות? לפי המחשבה ההודית האדם ממשיך לשאת את תחושת הצפיפות של פורושה בתוכו. ולכן מסע חייו הוא הניסיון לרווח לעצמו עוד כמה סנטימטרים, אם לא לגוף, אז לפחות לתודעה.

מטבח קטן מאוד של איקאה

מי שהצליחו להיחלץ מהצפיפות עשו זאת באמצעות פולחן אחד מושלם. הם זכו בעקבותיו לחיי נצח, ולקיום נטול צפיפות. מאוחר יותר קראו להם אלים. רגע לפני שהם פרשו אל המקום המרווח שלהם הם טשטשו את עקבותיו של אותו פולחן מושלם ומאז מנסים בני האדם בכל יכולתם לשחזר את הרגע. קורה, בסיפורים ההודיים, שזה מצליח. אדם או שניים ממצים את דבקותם באלים, או את הקרמה שלהם, או שמחשבתם מתבהרת לפתע, והם חוצים את הדחיסות ש"פה" ומגיעים ל"שם". לאיזה קיום מרווח, שהמקום לא צפוף בו, שהזמן החולף אינו מכביד בו. אלא שהפחד הגדול ביותר של האלים הוא, כמובן, הצפיפות. ולכן כשיותר מדי אנשים, נניח עיר שלמה, משביחה את הקרמה שלה ומצליחה להגיע גם היא אל עולם האלים, יעשו האלים הכל כדי להשיב אותם אל הארץ. יש על זה לא מעט סיפורים, על המניפולציות של האלים להרחיק מהם את בני האדם. ואפשר להבין אותם. אחרי הכל, הדבר האחרון שדרוש לאלים היא צפיפות בגן עדן.

מתוך קמפיין האו"ם ב-2009 לצלמצום הילודה בהודו

בהודו מקבלת בעיית הצפיפות הקיומית הזאת גם תוקף פיזי. שעון הילודה ההודי ממשיך ומתקתק, וזקני מדרס, ופונה, וצ'אנדיגר ודלהי עוד יודעים לספר, מבעד למסך האנשים החולפים מולם ברחוב, על השדרות המוצלות והמרווחות שהיו פה פעם. הקמפיינים ההודיים לצמצום הילודה ממציאים את עצמם ביצירתיות כבר ארבעה עשורים, אבל אף אחד אינו מופתע שהם לא עובדים. הרי שום קמפיין לא יעצור את טבעו של העולם. הצפיפות הולכת ומצטופפת.

בדיוק פה נכנסת המחשבה הפילוסופית ההודית. הקאמה סוטרה העמידה את ספר הייעוץ הזוגי הראשון בעולם, ובו אינספור כלים למצוא את המרחב בתוך זוגיות. לפעמים היא מלמדת כיצד להיות שלושים ושתיים נשים בגוף של אישה אחת. לפעמים היא מלמדת כיצד להיות זה עם זו מתוך מרחב. לא רק בגלל שחדר השינה שלכם ברוחב 7 מ"ר. שירת הסנסקריט הגדולה מכוונת את האדם אל עומקיה הבלתי נדלים של השפה ובתוך בית שיר אחד מעמידה משפטים עם ארבע משמעויות שונות. מה שנראה אולי דחוס מבחוץ מתברר כבעל אינסוף מרחבים: בכל מילה, בכל הברה, מסתתרים עולמות שלמים של משמעויות. מי שיודע למצוא אותם לא סובל יותר מצפיפות. ולבסוף, כתבי היער והפרישות שולחים מזה אלפי שנים את האדם אל הערבות הפתוחות, כדי לשכלל שם את יכולותיו לרווח את התודעה. עד היום יש לא מעט הודים שפורשים מחיי הבית והכפר למקומות שיוכלו לחיות חיים מדיטטיביים ולנשום נשימה אחרת. לא שטוחה ומהירה, אלא ארוכה ועמוקה יותר. הבודהה, מראשוני הפרושים, אמר לתלמידו, "היה אי לעצמך", ובכך שלח בכך את האדם לא לחפש איים אלא להפוך את עצמו לאי של מרחב ושקט בתוך ים הרעש, הדחיסות ופיתויי הלב והגוף. שלושת אלפים שנה מאוחר יותר מציע הקטלוג של איקאה,  בעמוד המטבחים בגודל 7 מ"ר, "בנו לכם אי קטן".

אחת מאינספור הקריקטורות ההודיות על הצפיפות ברכבת

הפוסט פורסם לראשונה בטור שלי בסלונה

נשים שהן אלות ונשים שהן רכוש. בעקבות הדיוואלי

היום מסתיים דיפאוולי, ראש השנה ההודי, אולי החג החשוב ביותר בלוח השנה ההינדי. שמעתי כבר הודים אומרים שעם כמות האור הנשפכת בחג הזה הודו יכולה לנצח את פקיסטן בכלל בלי נשק, רק בסינוורים. אבל הפקיסטנים, כפי הנראה, חובשים משקפי שמש, ואילו בינות לאינסוף המנורות, זיקוקי הדינור, נרות השמן ושפע הצבעים שניתזים לכל עבר צץ ועולה דווקא סיפור אחר, שהנו מבלבל ועצוב ורב שנים כשנותיה של הודו עצמה: הסיפור על מעמדן המתעתע של נשים.

אישה מדליקה מנורות אש בדיוואלי. באדיבות ראג'ו סנאדי

לכאורה יש פה סיפור משמח. דיפאוולי הוא חג האור, חג ניצחון הטוב על הרע, הוא קשור למגוון סיפורים שבהם ניצחו אלים את השדים, כשהמרכזי שבהם הוא סיפור נצחונו של ראמה על השד ראוונה. השד השרמנטי חטף את סיטה, אשתו של ראמה, והחזיק אותה בארמונו שבסרי לנקה במשך שנה. לאחר שמצליח ראמה לשחרר את סיטה, הוא שב עמה אל ארמונו בעיר איודהיה כמנצח. לא רק חטיפה הייתה בסיפור שלהם, אלא גם גלות ארוכה ביער, חיי סכנה וניכור, אהבה גדולה ושמירה עיקשת של סיטה על נאמנות לבעלה כל תקופת שבייה. לא פלא שעם שובם מתקבל ראמה כיאה למנצח, ושורות ארוכות של מנורות שמן דולקות לאורך רחובות העיר. דיפה בסנסקריט היא מנורה, ואוואלי היא שורה. חג שורת המנורות הוא חג החזרה הגדולה מהיער.

הכתרתו של ראמה. אולי מהימים המאושרים הבודדים של ראמה וסיטה.

אלא שפה לא מסתיים הסיפור. ראמה מבקש מסיטה להוכיח קבל עם ועדה ששמרה על נאמנותה לו בתקופת שבייה, שאש הטהרה עדיין בוערת בתוכה. ומכיוון שאש אינה נשרפת באש, נשלחת סיטה לעבור בתוך להבות חיות, במבחן טהרה שיהפוך לאחר מכן לנחלתן של נשים הודיות רבות במציאות ובסיפורים. סיטה עוברת באש. תחת רגליה הופכות הגחלים הלוחשות ללוטוסים, אבל למרות תשואות הקהל ממשיכים להישמע גם קולות ספקניים. לבסוף מעדיף ראמה את הקולות האלה על פני האישה ושולח את סיטה לגלות שנייה מהארמון.

בעוד שמבחן האש ציפה לאישה, שורות מנורות האש, מסתבר, היו מיועדות לגבר בלבד.

אלא שראמה אינו סתם גבר. הוא האדם המושלם, האיש הדהרמי המושלם, ובעיקר הוא אחת מתשע התגלמויותיו של האל וישנו על פני הארץ. גם סיטה אינה סתם אישה. בהיותה זוגתו של ראמה היא עצמה הופעה אנושית של לקשמי, האלה שהיא זוגתו של וישנו. כמו כן, היא נולדה מבטן האדמה, ולפיכך היא בתה של האלה-האדמה בהו.

בדיפוואלי מצחצחים כולם את בתיהם וצובעים אותם בלבן. במקומות רבים קונים בגדים חדשים לכל בני המשפחה. חשוב לקנות גם תכשיט נוצץ וחדש. אבל המנהג המרגש ביותר הוא גם הפשוט מכולם: זהו מנהגן של נשים לצייר קולאם על רצפות בתיהן. הקולאם הוא ציור מרהיב וגיאומטרי שמצוייר באבקת אורז צבעונית. לאחר השלמתו מפזרות הנשים נרות ומנורות דולקים ברחבי הבית ובחוצותיו. מטרתן היא לסמן לאלה לקשמי, אלת השפע, לבוא אליהן. להפוך את הבית למקדש, את הגוף למקדש, את המזוהם לנקי ואת הישן לחדש. האלה לקשמי, כך מניחים, תשכון במקום שבו היא עצמה תרגיש כמו בבית – המקום הזוהר והמאיר מכולם. ובהודו, בדיפוואלי, נשארים מעט מאוד מקומות לא מוארים.

כך, למרות שהגבר שלה בחר להגלות אותה אל היער, ממשיכות נשות הודו לבחור בסיטה-לקשמי מדי שנה ולהזמינה לבתיהן.

אישה מציירת קולאם לכבוד הדיוואלי בטאמיל נאדו. הציור נעשה באבקת אורז צבעונית. הצילום באדיבות סטיבן פארקר.

 

על הגבול שבין נשיות אלוהית לנשיות שהיא רכוש מוגלה וזנוח, דיפוואלי מהווה הזדמנות עבורנו לשאול את עצמנו שתי שאלות חשובות: הראשונה, האם גם אנחנו ממשיכות לבחור בנשותינו אפילו כשהן נשלחות על-ידי גברים אל מעבר לפרגודים חשוכים, אל יציעים מעופשים של בתי כנסת, אל אחוריהם של אוטובוסים, אל מחוץ לבמות הזמר? 

ושאלה שנייה, מה אנחנו עושות כדי להזמין את האלה לשכון בבתינו, בגופנו? במילים אחרות, אם היינו האלה, האם היינו בוחרות לשכון בחיים שיצרנו לנו? במרחב שבו מתקיימים חיים אלה? בגוף שבו הם מתקיימים? ואם לא, האם יש לנו את הפריווילגיה לוותר אפילו על יום נוסף אחד שבו האלה אינה שוכנת בנו?

דיפוואלי שמח.

 

הרשימה פורסמה לראשונה בטור שלי בסלונה