היום מסתיים דיפאוולי, ראש השנה ההודי, אולי החג החשוב ביותר בלוח השנה ההינדי. שמעתי כבר הודים אומרים שעם כמות האור הנשפכת בחג הזה הודו יכולה לנצח את פקיסטן בכלל בלי נשק, רק בסינוורים. אבל הפקיסטנים, כפי הנראה, חובשים משקפי שמש, ואילו בינות לאינסוף המנורות, זיקוקי הדינור, נרות השמן ושפע הצבעים שניתזים לכל עבר צץ ועולה דווקא סיפור אחר, שהנו מבלבל ועצוב ורב שנים כשנותיה של הודו עצמה: הסיפור על מעמדן המתעתע של נשים.
אישה מדליקה מנורות אש בדיוואלי. באדיבות ראג'ו סנאדי
לכאורה יש פה סיפור משמח. דיפאוולי הוא חג האור, חג ניצחון הטוב על הרע, הוא קשור למגוון סיפורים שבהם ניצחו אלים את השדים, כשהמרכזי שבהם הוא סיפור נצחונו של ראמה על השד ראוונה. השד השרמנטי חטף את סיטה, אשתו של ראמה, והחזיק אותה בארמונו שבסרי לנקה במשך שנה. לאחר שמצליח ראמה לשחרר את סיטה, הוא שב עמה אל ארמונו בעיר איודהיה כמנצח. לא רק חטיפה הייתה בסיפור שלהם, אלא גם גלות ארוכה ביער, חיי סכנה וניכור, אהבה גדולה ושמירה עיקשת של סיטה על נאמנות לבעלה כל תקופת שבייה. לא פלא שעם שובם מתקבל ראמה כיאה למנצח, ושורות ארוכות של מנורות שמן דולקות לאורך רחובות העיר. דיפה בסנסקריט היא מנורה, ואוואלי היא שורה. חג שורת המנורות הוא חג החזרה הגדולה מהיער.
הכתרתו של ראמה. אולי מהימים המאושרים הבודדים של ראמה וסיטה.
אלא שפה לא מסתיים הסיפור. ראמה מבקש מסיטה להוכיח קבל עם ועדה ששמרה על נאמנותה לו בתקופת שבייה, שאש הטהרה עדיין בוערת בתוכה. ומכיוון שאש אינה נשרפת באש, נשלחת סיטה לעבור בתוך להבות חיות, במבחן טהרה שיהפוך לאחר מכן לנחלתן של נשים הודיות רבות במציאות ובסיפורים. סיטה עוברת באש. תחת רגליה הופכות הגחלים הלוחשות ללוטוסים, אבל למרות תשואות הקהל ממשיכים להישמע גם קולות ספקניים. לבסוף מעדיף ראמה את הקולות האלה על פני האישה ושולח את סיטה לגלות שנייה מהארמון.
בעוד שמבחן האש ציפה לאישה, שורות מנורות האש, מסתבר, היו מיועדות לגבר בלבד.
אלא שראמה אינו סתם גבר. הוא האדם המושלם, האיש הדהרמי המושלם, ובעיקר הוא אחת מתשע התגלמויותיו של האל וישנו על פני הארץ. גם סיטה אינה סתם אישה. בהיותה זוגתו של ראמה היא עצמה הופעה אנושית של לקשמי, האלה שהיא זוגתו של וישנו. כמו כן, היא נולדה מבטן האדמה, ולפיכך היא בתה של האלה-האדמה בהו.
בדיפוואלי מצחצחים כולם את בתיהם וצובעים אותם בלבן. במקומות רבים קונים בגדים חדשים לכל בני המשפחה. חשוב לקנות גם תכשיט נוצץ וחדש. אבל המנהג המרגש ביותר הוא גם הפשוט מכולם: זהו מנהגן של נשים לצייר קולאם על רצפות בתיהן. הקולאם הוא ציור מרהיב וגיאומטרי שמצוייר באבקת אורז צבעונית. לאחר השלמתו מפזרות הנשים נרות ומנורות דולקים ברחבי הבית ובחוצותיו. מטרתן היא לסמן לאלה לקשמי, אלת השפע, לבוא אליהן. להפוך את הבית למקדש, את הגוף למקדש, את המזוהם לנקי ואת הישן לחדש. האלה לקשמי, כך מניחים, תשכון במקום שבו היא עצמה תרגיש כמו בבית – המקום הזוהר והמאיר מכולם. ובהודו, בדיפוואלי, נשארים מעט מאוד מקומות לא מוארים.
כך, למרות שהגבר שלה בחר להגלות אותה אל היער, ממשיכות נשות הודו לבחור בסיטה-לקשמי מדי שנה ולהזמינה לבתיהן.
אישה מציירת קולאם לכבוד הדיוואלי בטאמיל נאדו. הציור נעשה באבקת אורז צבעונית. הצילום באדיבות סטיבן פארקר.
על הגבול שבין נשיות אלוהית לנשיות שהיא רכוש מוגלה וזנוח, דיפוואלי מהווה הזדמנות עבורנו לשאול את עצמנו שתי שאלות חשובות: הראשונה, האם גם אנחנו ממשיכות לבחור בנשותינו אפילו כשהן נשלחות על-ידי גברים אל מעבר לפרגודים חשוכים, אל יציעים מעופשים של בתי כנסת, אל אחוריהם של אוטובוסים, אל מחוץ לבמות הזמר?
ושאלה שנייה, מה אנחנו עושות כדי להזמין את האלה לשכון בבתינו, בגופנו? במילים אחרות, אם היינו האלה, האם היינו בוחרות לשכון בחיים שיצרנו לנו? במרחב שבו מתקיימים חיים אלה? בגוף שבו הם מתקיימים? ואם לא, האם יש לנו את הפריווילגיה לוותר אפילו על יום נוסף אחד שבו האלה אינה שוכנת בנו?
דיפוואלי שמח.
הרשימה פורסמה לראשונה בטור שלי בסלונה
עבודת אלילים 